ברטנורא על משנה עירובין · פרק 10 · משנה 15

כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש:

בהמיינו. באבנטו. ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה:

שלא לרבות את הטמאה. לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר״י:

מהיכן מוציאין אותו. בשבת:

מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו:

ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כר״ע:

ר״ש אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו׳ ר״ש פליג את״ק דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש, וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד וא״א שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא ואמר ליה ר״ש לת״ק, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום ט״ו אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם ט״ו אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים, אבל לקשור נימא במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון: