משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 5 · משנה 8

אי זה הוא סימניה – של הבוגרת? רבי יוסה הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד – בית החזה יאבד את הצורה הישרה שהייתה לו עד כה וייווצר בו קמט. הבבלי מסייג את דברי רבי יוסי: "אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד. שמואל בדק באמתיה, ויהב לה ארבעה זוזי דמי בושתה" (נידה מז ע"א). שמואל מקדים את הזמן במשנה ואומר שאין צורך שייווצר ממש חזה נשיי אלא שהדבר יבלוט כשהנערה תקער את גבה ותבליט בכך את בית החזה. הבבלי מספר ששמואל קבע כלל זה על סמך בדיקה שעשה לשפחתו, והתלמוד מסביר כיצד זה הרשה לעצמו לבייש אישה ולפגוע בצניעותה גם אם היא שפחה וגם לצורך החשוב של בירור ההלכה. אנו רואים בצורך של התלמוד להסביר את ההיתר ביטוי להתחבטות בשאלות הצניעות והבושה: רק בתנאים מיוחדים מותר לעשות כן לנערה. נשוב לקמן לדון בהיבט זה. משנתנו משקפת חברה שאין בה תרבות מסורתית להגדרת אישה. חכם כשמואל, שהיה לו עניין מסורתי בתחום הלכתי זה, והוא בולט בעיסוקו בתחום הנשיות והלכותיו, משקיע מכספו בניסיון לבדוק שפחה אחת כדוגמה, ולשם כך נדרשת לו סדרת בדיקות.⁵⁴בפועל אין די בבדיקה אחת. היה עליו לבדוק את הנערה ברצף סדרת בדיקות כדי להגדיר את הזמן. לעיסוקו בנושאים דומים שכנראה נבדקו באותה הזדמנות ראו בהמשך הגמרא שם: "מאי עוקץ". מכל מקום, אנו רואים שאין תרבות מפותחת אשר בה לכל מצב הגדרה קבועה וידועה. התלמוד מתאר את הבדיקה של שמואל כחקירה ולא כמידע עממי נפוץ.

רבי עקיבה אומר: משנטו הדדים – וניכרים כלפי חוץ.

בן עזיי אומר: משתשחיר הפטומת – כשפטמת השד תקבל צבע מעט כהה יותר.

רבי יוסה אומר: כדי שיהא נותן ידה – בדפוס: "ידו", על העוקץ – פטמת השד (בבלי, נידה מז ע"א), והוא שוקע ושוהא לחזור – אין הבדל מהותי בין כל הסימנים, וכל אחד נקב סימן שבו הבחין או הבחינו בו בנות ביתו. רק על שמואל מסופר שבדק את הדבר הלכה למעשה.

בתוספתא מובא: "ואלו הן סימני של בוגרת: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, משיתקשו הדדין. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: משיכסף ראש החוטם. רבי יוסי אומר: משיקיף העטרה. רבי שמעון אומר: משתפשט את הכף. וכן היה רבי שמעון אומר: כשם שאמרו שלשה סימנים מלמעלה כך אמרו שלשה מלמטה. פגה מלמעלה, לא הביאה סמנין מלמטה; כוחל, מלמעלה הביא סימנין מלמטה; צמיל, מלמעלה פשטה את הכף מלמטה" (נידה ו, ד [עמ' 647]. עיינו בבלי, נידה מז ע"א).

הבבלי מוסיף סימנים שהם חילופי נוסח לתוספתא. כיוצא באלו: "תנו רבנן, אלו הן סימני בגרות? רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: משיתקשקשו הדדין. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף ראש החוטם. משיכסיף?! אזקונה לה! אלא אמר רב אשי: משיפציל ראש החוטם. רבי יוסי אומר: משתקיף העטרה. רבי שמעון אומר: משנתמעך הכף" (נידה מז ע"א).

בבבלי (שם ע"ב) מובאת סדרת סימנים נוספת, הכוללת גם סימנים למעלה גם סימנים למטה תוך שימוש במונחי המשנה: פגה, צמל ובוחל, והתאמה בין סימן עליון לתחתון, בדומה לתוספתא. נדון בכך בראשית הפרק הבא (וראו בנספח הרפואי, סעיף 30, בקטע העוסק בהתפתחות איברי המין).

ריבוי הסימנים מעיד על מבוכת מה ועל כך שכל חבורה חיפשה לעצמה הגדרות שונות במקצת. אין דיון מקביל בכמות הדעות שבו על בגרותו של הנער. לפנינו תופעה של ריבוי העיסוק הגברי בפיזיולוגיה הנשית, וכל חבורה מחפשת לה כינויים ורמזי סתר אחרים. הכינויים השונים מצטרפים לרשימת כינויי הרמיזה לאיברי המין. הם מבטאים גם לשון נקייה וגם רמזים פנים-חבורתיים שיש בהם אבק שובבות על גבול המותר והאסור.⁵⁵ראו אדמס, מילון המיניות. כמובן שאצל הנער יש רק סימן תחתון, והוא היה מוכר לכולם. אצל הנערה יש גם סימן עליון, והוא מורכב יותר וברור פחות מבחינה אובייקטיבית, וגם לא מוכר ואפוף סודיות.