משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 6 · משנה 3

כל המיטמא מדרס – כלי שיושבים עליו, מיטמא טמא מת – מכיוון שהוא כלי, הוא נטמא גם בטמא מת, כלומר, אם נגע בו המת, הכלי טמא כאב הטומאה.

ויש שהוא מיטמא טמא מת – כלי לכל דבר ואינו מיטמא מידרס – מה שאינו משמש למושב, כמו וילון, כלי זכוכית, כלי חרס קטן שאינו יכול לשמש כמושב. אם הכלי גדול, כמו עריבה, אפשר לשבת עליו.¹¹אם הכלי נייח, שוב אינו מקבל לטומאה. וקבעו חכמים ש"כלי הבא במידה" (מחזיק 40 סאה) אינו מקבל טומאה, כלים כד, ג. ראו במבוא למסכת כלים ובמבוא הרמב"ם למסכת כלים. המשנה משתמשת בכלל זה גם במקומות אחרים. למשל, סדין שעשאו וילון, מטמא טומאת מת אבל נטהר מטומאת מדרס (כלים כ, ו), ובפרק כד שם סדרת דוגמאות מעין אלו.

בתוספתא ובמשנה ט לקמן ישנן דוגמאות נוספות להלכות כאלו, ולפחות אחת מהן אינה הלכתית: "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים" (נידה ו, י [עמ' 648]). לכבשה, לגמל ולבהמות אחרות אין קרניים, אבל אין לכך משמעות הלכתית ישירה (הלכה זו נאמרה במשנה ט להלן). לפיכך ייתכן שמטרת הרשימה איננה רק הלכתית. ייתכן שזו רשימה כללית המלמדת על עניינם של חכמים בטבע הסובב אותם. בספרות חז"ל ישנן לא מעט דוגמאות לעיסוק במה שאנו מכנים היום "מדעי הטבע" (בוטניקה, ביולוגיה, זאולוגיה וגאוגרפיה). לא תמיד היה לעיסוק זה משמעות הלכתית, אין צורך למצוא בכל פרט כזה נפקא מינה הלכתית או רעיונית ואין לתמוה על כך.¹²דוגמה מובהקת לכך הוא פרק זרעים שפרסם מרגליות בתוך הלכות ארץ ישראל. זהו לקט של קביעות מעין אלו, שלוקט מתוך ספרות האמוראים (בעיקר), ליצירה ערוכה.