משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 8 · משנה 2

ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות – כלל זה שנינו בתוספתא בפירושנו למשנה לעיל, אלא שֶבה הוצג הכלל כמקביל למשנה הקודמת וכמסביר את ההלכות שבה. אנו עמדנו על כך שהפרטים במשנה הקודמת אינם עולים בקנה אחד עם כלל זה.

שחטה בהמה, חייה ועוף – זו דוגמה ל"תולה בדבר אחר". אם שחטה, אפשר שכתם הדם שנמצא עליה בא מהחיה ששחטה. כפשוטו, כלל זה גובר על הכללים במשנה הקודמת, כלומר, אם נתגלה הכתם כנגד בית התורפה או על עקבה של האישה, היא טהורה. כנגד זה, מן הסתם, אם הוא נמצא על בשרה במקומות המכוסים אין זו עילה לטהרה.

מן הראוי להעיר שאנו רואים היום את השחיטה כמעשה דתי. רק "כלי קודש" מוסמכים לשחוט. זהו מעמד ציבורי דתי, ועל השוחטים הופעל פיקוח רבני (לפחות כך באירופה) במשך מאות שנים. במזרח הקדמון כמו גם בעיירות ישראל במזרח עד סוף ימי הביניים הייתה השחיטה משפחתית. בעל הבית או בעלת הבית שחטו כשם שבישלו, הכינו יין ושמן וכל מעשה הכנה אחר לסעודה. כמובן שעל השחיטה בירכו ואת הדם שפכו כדרישת ההלכה. אבל כל אדם וכל אישה ידעו כיצד לעשות זאת. אין אפוא כל תימה בכך שנשים שוחטות. הספקנו לראות זאת עוד בעינינו בכפר המסורתי.

ונתעסקה בכותמין – בכתמי דם של אחרות או שישבה בצד העסוקין בהן – אפשר לתלות שהדם בא מהם, ואזי האישה טמאה רק כנוגעת בזבה (או בנידה).

הרגה מאכולת, הרי זה תולה בה – לפי התיאורים שנביא להלן מאכולת היא פשפש, והפשפשים מלאים דם. ההורג פשפש עשוי אפוא להתלכלך בדמו. במשנה, זו דוגמה נוספת לתולה בכל דבר. ההנחה היא שדם פשפש באמת דומה לדם נידה (ראו נספח רפואי, סעיף 31).

בתוספתא מוסיף רבן שמעון בן גמליאל ומדגיש: "אם הרגה מאכולת – תולה; ואם לאו – אינה תולה" (נידה ז, ד [עמ' 649]). אם כן, אפשר לתלות בדם הפשפש רק אם האישה אכן הרגה פשפש, וכדעת תנא קמא, ונגד דברי רבי חנינא בן אנטיגונוס (או אנטיגנוס) במשנתנו. אבל בהמשך אנו שונים בתוספתא את סיכום רבן שמעון בן גמליאל, המקל: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד. לדברי אין סוף ולדבריהם אין סוף. לדברי אין סוף – אין לך אשה שאינה טהורה, אין לך מטה שאין עליה מאכולת. לדבריהם אין סוף – אין לך אשה שאינה טמאה ואין לך סדין שאין עליה טיפי דמים. אבל אמר: רואה אני את דברי רבי חנינא בן גמליאל מדברי ומדבריהם, שהיה אומר: תולה במאכולת עד כגריס של פול. אף על פי שלא הרגה, תולה בבנה ובבעלה, וכדבריו אנו מורים" (נידה ז, ה [עמ' 649]). רבן שמעון בן גמליאל מכיר בכך שאם תולים את הכתם במאכולת, כל הנשים טהורות, שהרי הפשפשים מצויים תמיד, ותמיד אפשר לפרש שהם מקור הכתם. גם לדעת חכמים, האומרים שאין תולים בדם פשפש, אין לדבר סוף: על כל סדין יש דם פשפשים, ולכן כל אישה חשודה תמיד כטמאה. רבן שמעון בן גמליאל עצמו מקבל עמדת ביניים המתחשבת בגודל הכתם (להלן).

ברור שברייתא זו (נידה ז, ד [עמ' 649]) פירשה שאפשר לתלות במאכולת אפילו אם האישה לא הרגה מאכולת, שאם לא כן "יש לדבר סוף", וסתם אישה שלא הרגה פשפשים באותו יום אינה יכולה לתלות את הדם בהם. נמצאנו למדים שלפנינו מחלוקת מהי "תלות": האם זו כל עילה שהיא, או עילה שיש לה חיזוק עובדתי. במשנה ג להלן נחזור לכך. בהמשך המשנה, עמדה זו שנויה במפורש מהיבט הרֵאליה – אישה יכולה לתלות בדם פשפש גם כשלא הרגה אותו, שכן כפי שמובא בנספח הרפואי, לפשפש אין דם. הדם היוצא כאשר מועכים והורגים את הפשפש הוא דם האדם שהפשפש בלע. עם זאת, במהלך העקיצה עלול לצאת דם (כמובן של האדם עצמו), ולכן, מבחינת הרֵאליה יש בסיס מוצק לאומר שאפשר לתלות ב"דם הפשפש" גם כאשר האישה לא הרגה אותו, שכן היא פשוט נעקצה והגירה דם. אלא שיהיה הבדל בין כמות הדם: כאשר "הרגה" יצא ממנו יותר דם מאשר מעקיצתו.

מעבר לוויכוח ההלכתי, התוספתא משקפת את ההווי החברתי. המאכולת מצויה בכל מקום ובכל עת, והיא חלק מתרבות הלכלוך שקדמונינו חיו בה. עסקנו בכך במבוא למסכת מקוואות.

פירשנו שמאכולת היא פשפש משום שהוא חרק נפוץ היונק דם אדם ועם רציצתו נוצר כתם דם. הפשפש מכיל מעט דם ועל כן המשנה (להלן) קובעת שיש בו עילה לכתם דם קטן בלבד, ואם ניכר שהיה דם רב אין זו עילה "לתלות". גם אם זהו דם האדם שנעקץ, מה שיוצא הוא לכל היותר טיפה קטנה אם הפשפש בלע דם רב הוא עשוי להגיע לממדים של כ-10 ממ"ק. כשמועכים אותו משתחרר דם בכמות רבה יותר מאשר טיפה, אבל עדיין מדובר בכמה טיפות, עד 6–8 ממ"ק בלבד. בתוספתא שבת מופיעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל: "רבי שמעון בן לעזר אומר, בית שמיי אומרים: אין הורגין את המאכולת בשבת, ובית הלל מתירין" (טז, כא). לדעת בית שמאי המאכולת היא בעל חיים לכל דבר ואסור להרגו.¹²המפרשים תולים את איסור ההריגה במלאכת שחיטה, שהיא אחת מל"ט אבות מלאכה. ברם כפי שהראינו בפירושנו לשבת ז, ב, הניסוח של אבות המלאכה מאוחר, והוא ניסוח משפטי-ספרותי. ספרותי – בעצם הסידור והמספור; משפטי – בניסיון לרשום רשימת מלאכות אסורות. הראינו שנותרו מלאכות אסורות שלא נרשמו. מכל מקום, הירושלמי לא ראה ברשימה ריכוז של כל העבודות כי אם מדגם שלהן בלבד. במקבילה בבבלי, שבת יב ע"א, וכן קז ע"ב, אומר רבי אליעזר שההורג כינה בשבת חייב, וזו דעת בית שמאי שרבי אליעזר מהלך בשיטתם. אם כן, ההריגה עצמה היא איסור. כאמור, לפי התנאים, הריגת בעל חיים היא איסור בפני עצמו ולא תולדה של אב מלאכה אחר. בבבלי סוברים שישנה רשימה סגורה של שלושים ותשע (לט) אבות מלאכה, וכל המלאכות שאינן ברשימה מותרות, או אסורות משום שהן תולדה של אחד מאבות המלאכה או משום גזרה שמא יעברו על אב מלאכה מאחד האבות שברשימה.

עד כמה היא תולה – עד איזו כמות אפשר לתלות בפשפש? שהרי כמות הדם בפשפש קטנה.¹³ראו בבלי, נידה יד ע"א, נח ע"ב. רבי ר' חנניה בן אנטיגנס אומר: עד כגריס שלפול – כתם גדול יותר אינו יכול להיגרם מהריגת פשפש. "כגריס" היא מידה ספרותית בלבד, ואין טעם לבדוק אם אכן יש בפשפש כמות כזאת של דם.

לעניין נגעים נקבע שגודל הנגע חייב להיות לפחות כגריס, שהוא שלוש על שלוש עדשים: "מקום הגריס תשע עדשות, מקום עדשה ארבעה שערות, נימצאו שלשים ושש שערות" (נגעים ו, א), אבל פחות מסלע (שם ה, א).¹⁴ביתר המקבילות ישנן גם נוסחאות אחרות. ראו פירושנו לנגעים ד ה; ה ב (טרם נדפס). הסלע הקדום קוטרו כשני מ"מ. ספק אם היה אי פעם גריס כל כך גדול, וכבר המשנה בכלים ציינה שהשיעור הוא "במידה גסה [גדול מאוד]" (כלים יז, יב), והוא הגריס הקיליקי (הבא מקיליקיה). עד כאן גודל הגריס לעניין נגעים. מסתבר שלדין נידה אין צורך בגריס כה גדול, ומפתיע שלא נקבע שיעורו. ואולי זו דוגמה נוספת לכך שמסכת נידה לא נכתבה בסגנון ההלכתי הרגיל.

אף על פי שלא הרגה – רבי חנינא סבור כברייתא שציטטנו לעיל (תוספתא, נידה ז, ה [עמ' 649]), שהאישה יכולה לתלות בפשפש אפילו אינה יודעת שהרגה אחד כזה, משום שמעיכת הפשפש היא פעולה כמעט לא רצונית שעושים בהיסח הדעת, וכאמור, ייתכן גם שהדם הוא דם העקיצה.

ותולה בבנה ולבעלה – אם יש להם פשפשים או כל מכה אחרת המגירה דם,¹⁵הרשב"א על אתר פירש: אם נתעסקו בכתמים שחטו, ואלבק פירש: אם שחטו או עסקו. ואין צורך בהעמדה זו. כתם הדם שעליה עשוי לבוא מהם. אפשר שהמשפט הוא משפט חדש: כל פצע שיש להם הוא עילה להסבר שהדם אינו ממקום טומאתה.

אם יש מכה והיא יכולה להיגלע ולהוציא דם, הרי זו תולה בה – כל מכה (בה או בהם) שאפשר שיצא ממנה דם היא עילה לטהרה ("תולה בה"), כפי שנראה במשנה ג. משנה ג עוסקת ברבי עקיבא, שטיהר אישה שראתה כתם ו"תלה" את הכתם במכה שאירעה לבעלה אף על פי שהקשר של האישה לדם שדימם בעלה אינו מוכח. משנה ג משתמשת בעילה זו בצורה רחבה יותר ממשנתנו, ובכך צועדת צעד נוסף בנתיב ההקלה. הצעד הנוסף אינו שנוי במפורש אלא משתמע מלשון המשנה. במשניות רגילות הייתה מסקנה כזאת דבר של תימה, שכן לא ייתכן שהמשנה עצמה לא תתייחס לשאלה אם זוהי מכה של האישה או של בעלה, אבל במשנת נידה מצינו דוגמאות נוספות שבהן לא חודדו המקרים, וההבחנות הפרטניות והמשפטיות אינן שלמות. הן במצב של בוסר שטרם גובשו בו כל הפרטים.

בבבלי מופיעה מחלוקת נוספת, בשאלה אם המשנה עוסקת בכתם או בדם נידה ממש (נידה יד ע"א). הבחנה זו איננה מופיעה במקורות התנאיים עצמם, אף שהבבלי מפרש כך את דברי רבי מאיר ורבי (להלן משנה ג).