משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 5 · משנה 5

בן תשע שנים ויום אחד – כפי שראינו במשנה הקודמת, בן תשע שנים הוא המקבילה הזכרית לבת שלוש שנים. זהו זכר שעדיין נחשב קטן, אבל למעשה האישות שלו משמעות.

שבא על יבימתו, קנאה – כיַבם בוגר. גם הלכה זו תאורטית. במשנה אחרת דנה המשנה בטענה של האח הגדול שיש לעכב את החליצה עד שהאח הקטן יגדל והוא (אולי) ייבם את האישה לכשיגדל. המשנה שואלת אם טיעון זה תקף לעיכוב חליצה (יבמות ד, ה). אמנם הטיעון נדחה, אולם נראה לעין שטיעון מעין זה משקף מציאות אשר בה אין משיאים יבמה לקטן, לפחות ללא הסכמתו. משנתנו משקפת אפוא פן משפטי קיים אך תאורטי.

ואינו נותן גט עד שיגדיל – אבל לעניין גירושין (מייבום או מנישואין רגילים) יש להמתין עד שיהא בר דעת. גט שונה מביאת יבם משום שבגט (כמו בקרבן) נדרש שיהא לרצונו של הבעל, ולבן תשע אין עדיין "רצון" במובנו המשפטי של המונח.

ומיטמא בנדה לטמא משכב תחתון כעליון – אם נזקק לאישה נידה, הקטן נטמא בנידתה כאילו היה בוגר, ומטמא את כל המשכבים (המצעים) שעליהם שכב. גם אם שכב על עשרה מצעים, מטמא את כולם (לעיל ד, א).³⁷הגר"א על משנה ד, ד"ה לטמא; לעיל ד, א, ד"ה מטמאין. לפי הבבלי (על המשנה לעיל, נידה לב ע"ב), הפירוש הוא שהמשכב התחתון של בועל נידה טמא כמשכב העליון של הזב, שהוא ראשון לטומאה, ומטמא אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים. מכל מקום, בועל נידה מכונה "מטמא תחתון כעליון" (כלים א, ג), ודינו של הקטן בעניין זה כדינו של גדול.

ופוסל בביאתו בת כהן מלאכול בתרומה אם הוא מפסולי כהונה, כגון חלל או גוי, בדומה לגדול. כמו כן יש ל"פוסל" משמעות נוספת. בת כוהן שנישאה לישראל ואין לה בן חייבת ביבום לאחיו הישראלי. אם בן התשע ייבמהּ, ייבומו תופס, והיא פסולה לאכול תרומה; אם אינו תופס משום שקידושיו אינם קידושין, היא זכאית לאכול תרומה בבית אביה.

ואינו מאכיל בתרומה – את אשתו. המקרה הפשוט הוא שבן תשע כוהן נשא אישה בת ישראל או ייבם את אשת אחיו. אין היא אשת כוהן ואינה זכאית לאכול בתרומה. זהו המקרה הפשוט, המתקשר לכותרת המשנה ומיישם את המקרה הצר של "בא על יבמתו". אבל אפשר גם שהמשנה מרחיבה את הרשימה למקרים נוספים של בן תשע שנים. אם כך, אפשר גם שהמקרה מסובך יותר: הכוהן אינו מאכיל את אמו בתרומה. בת ישראל שנישאה לכוהן והלה נפטר נשארת בזכות בנה הקטן בבית בעלה אבל אינה אוכלת בתרומה עד שיגדל.

ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח – המפרשים מסבירים שמדובר במקרה שבו רבע את הבהמה על פי עד אחד.

והיא – הבהמה ניסקלת על ידיו – אם רבעהּ על פי שני עדים.

ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה – מרצונן, מיתות על ידיו – כלומר, מומתות בגללו, שכן שכבו עם ערווה, והוא פטור – כקטן שאין לו רצון עצמי (ולכן אינו בר עונשין). מקרה כזה אינו קשור כלל לכותרת "שבא על יבמתו", ואם באנו למנות את הלכות קטן בן תשע בכלל, ישנן הלכות רבות נוספות.

במשנה מובא מעין קטלוג נוסף של משמעויות הלכתיות של גיל תשע. גם כאן המשמעויות רחבות, אך לא כולן נמנות. כך למשל חסרה המסקנה: "הכל עושין מדור העמים,³⁸"מדור עמים" הוא מקום מגורים קבוע של לא-יהודים. החשש הוא שמא אישה קברה נפל או ולד והמקום טמא. ראו פירושנו לאהלות יח, ו. אם הקטן גר שם דרך קבע (לפחות ארבעים יום), המקום הופך "מדור עמים". הכוונה היא לכך שאשתו של קטן נכרי עושה "מדור עמים". החידוש הוא שאף על פי שבדרך כלל אישה אינה מתעברת מביאתו של קטן, בכל זאת אנו חוששים שמא זינתה והפילה ולד, ולכן הבית שייך לקטגוריה זו. אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו סריס ואפילו קטן בן תשע שנים ויום אחד" (תוספתא, אהלות יח, ו [עמ' 616]). קטן יהודי בן תשע נחשב גם "שומר" המציל בשמירתו את הבית מלהיות "מדור עמים" (תוספתא, אהלות יח, ח, [עמ' 616]).

משנתנו עוסקת אפוא בקטנים ישראלים וכוהנים כאחד, ורואה לפניה את כלל עם ישראל. לעומת זאת, משנת יבמות שציטטנו (פרק ז), כהמשך של המשניות שקדמו לה, שאף הן עסקו בהלכות כהונה, עוסקת במשמעותו של גיל תשע לכוהנים בלבד. משניות מעין אלו כונו בפינו "משניות כוהניות" משום שעיקר עיסוקן בבעיות של כוהנים ולא של כלל העם.