משנת ארץ ישראל על משנה נדה · פרק 1 · משנה 6

ובמה אמרו דייה שעתה – של כל אחת מארבע הנשים הללו, כדעת רבי אליעזר, שמשנתנו מהלכת בדרכו.

בראייה הראשונה – שראתה אחת מהן.

אבל בשנייה, מטמא מעת לעת – או מפקידה לפקידה, כשאר הנשים, שכן הבתולה כבר אינה "בתולה" והחלה לראות דם וסת, וזו הפעם השנייה שלה, ואף המעוברת, המיניקה והזקנה שבו למצבן הקודם ככל הנשים. המשנה נוקטת לכאורה את הדעה שלפיה טומאת אישה למפרע מעת לעת, שיעור המוצע במשנה א בידי חכמים. אף שבמשנה נאמר רק "מעת לעת", רבי יוסי, רבי יהודה ורבי שמעון בבבלי (נידה יא ע"א) גורסים את המשנה כאילו נאמר בה גם "ומפקידה לפקידה", והמשנה מנוסחת בלשון חסרה.

ואם ראת הראשונה מאונס, אף בשנייה דייה שעתה – ראייה מאונס, כגון שקיבלה מכה או מפחד כלשהו, אינה נחשבת בכלל הראיות שמהן סופרים הלאה, והראייה השנייה כביכול, נדונה כראייה ראשונה של "דייה שעתה". "ואיזהו מאונס? חלתה וראתה, קפצה וראתה, הכתה בעלה וראתה, נשאת משא כבד וראתה, זה הוא אונס" (תוספתא, נידה א, ד [עמ' 641]). "הכתה בעלה" פירושו שבעלה הכה אותה. אף שהדבר נאסר, אין להסיק מכך שתופעת הכאת נשים הייתה נדירה. גם הלכה זו מקבלת באופן עקרוני את דעת שמאי שבמשנה א, אך מגבילה אותה בדרך "הפרשנות היוצרת" ומפנה בכך את הדרך להלכה המחמירה. לפי התיארוך שהצענו במשנה הקודמת, זו קביעה של דור אושא או אחריו.