תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין · פרק 6 · משנה 6

[אות ע] במשנה מי שהיה מושלך לבור. בסוגיא פרכי' וליחוש שמא שד הוא ומוקמי' בחזו בבואה דבבואה. והדר פרכי' ודלמא צרה היא. ומסקינן תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים. ונחלקו בזה הפוסקים אם קאי רק על הפירכא ודלמא צרה אבל זה קיימא דבעינן דחזו בבואה דבבואה או דקאי על הכל דגם לשד לא חיישינן בשעת הסכנה. וקשה לי דמאי פרכי' הא י"ל דכל עיקרו דמתני' לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש ופשטא דמלתא מורה כן דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר. וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר כתבו רצה לשחק בה. דמשמע דכך סדרא דמתני' דביוצא בקולר ומושלך אע"ג דאמר רק כתבו הוי כתנו אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו. וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו. אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים. והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר. משמע דידענו מי שהושלך בבור. או עכ"פ דראינו דא' הושלך לבור ואמר כל השומע קולו. וכיון דידענו שאיש אחד הושלך לבור מה"ת ניחוש עוד (ואפשר כיון דאמר מן הבור. ושם מצוין שדים. אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד וע"ז פריך הגמ' עיין בב"ש (סימן י"ז סק"ו)) גם בפירכת ודילמא צרה היא הא י"ל כפשוטו דחמשה צרות של האשה המה לפנינו וידעינן שהמושלך אינו מהם וזה יספיק גם כן במתניתין דפרק בתרא דיבמות. גם ק"ל לס"ד מקמי דמייתא הך דתנא דבר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירים יקשה הא בגיטין דעלמא דצריכים שיהיו מכירים שזה שמו וזה שמה. וא"כ מאי איריא דניחוש לצרה הא בלא"ה ניחוש זה שאומר אין שמו כן ויהיה מי שיהיה שמא משקר שאין שמו כן כמו דחיישינן בכל גיטין דעלמא. וברמב"ם איתא הלשון אע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו ולא ידעתי מאי רבותא בזה במה שהעלוהו הא בלא העלוהו ממילא אין מכירים אותו וכ"ז צל"ע:

[אות עא] שם במשנה רצה לשחק בה. לא זכיתי להבין לשון זה דמה ענין שחוק לכאן הא באמת אם כתבו ומסרו להבעל ונתן לה דמהני דהכתיבה הוי כתיבה מעליא ולא בדרך שחוק ולגבי הנתינה ממילא א"א ליתן כל כמה דלא עשה שליח והוא לא כיון לשחוק אלא שלאחר הכתיבה עשה הוא שליח ומה צורך למליצה דמשחק בה (ואפשר דסבר המשנה דמי שאומר כתבו גומר בלבו ליכתוב וליתן כמו בחולה. אך מחמת שיכול לומר שרציתי לשחק בה לכן אמרינן דצריך לעשות שליח גם על הנתינה. ולהיות ידוע שהדיבור הזה והקודם לא היה כתב יד רבינו אך העתק. ואולי יש בזה איזה חסרון מהמעתיק):