תוספות רבי עקיבא איגר על משנה גיטין · פרק 4 · משנה 7

[אות מה] תוי"ט ד"ה המוציא. באינו אומר כלום כו' חייש לקלקלה. לא מצאתי כן בסוגיי' אלא דלל"ב דאין הטעם משום קלקול אלא משום פריצות גם בלא אמר לא יחזיר אבל בהא לא פליג דטעמ' דקלקולא ל"ש אלא באמר לה. ונ"מ מזה דבלא אמר לה דל"ש קלקול א"צ לומר לו הוי יודע. וכך מבואר בהה"מ (פ"י מהלכות גירושין):

[אות מו] תי"ט ד"ה רבי יהודה. שנתפרסם הרבה. מלשון זה משמע דעיקר הפריצות ברבים מטעם פרסום הדבר וכ"נ קצת מלשון הרע"ב אבל באמת תמוה דבסוגיין מבואר דהפריצות הוא דנודרת נדר שאין לו התרה דס"ל לר"י נדר שהודר ברבים אין לו התרה עיי"ש ולת"ק דס"ל טעמא דקלקולא לכאורה יהא הדין בהיפוך דידעו בו רבים יחזיר דהא באמת אין לו התרה ול"ש קלקול. ונ"ל דבאמת ס"ל לת"ק דנדר שהודר ברבים יש לו התרה כך מבואר בסוגיין ובתוס'. והא לא קשיא דמ"מ הא קימ"ל דע"ד רבים לכ"ע אין לו התרה וא"כ הו"ל לת"ק לאפלוגי דבעל דעת רבים יחזור דליכא קלקול. דמ"מ איכא גוונא דיש לו התרה כגון מדעתם של אותם הרבים או לדבר מצוה ושייך ביה קלקול אבל בנדר שהודר ברבים אלו ס"ל דאין לו התרה גם לדבר מצוה אין לו התרה. כ"כ תוס' במסכתין (דף ל"ה ע"ב ד"ה אבל נשאת):

[אות מז] הרע"ב ד"ה לא אסרו זה. לילך לב"ד ולשאול על נדרה. דהנודר א"י לעשות שליח וצריך בעצמו לבוא לב"ד כדקיי"ל בש"ע י"ד (סימן רכ"ח סעי' ט"ז) ואף דהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו (כדאיתא בש"ע סימן רל"ד סעיף נ"ו) דכ"ש דאינו רוצה שיתבזה הוא בב"ד להיות שליח לחרטת אשתו. ולהפוסקים דכל אדם יכול להיות שליח להתיר נדרים צ"ל דהבזיון דהכא לא ההליכה לב"ד אלא משום שלא ישמעו הב"ד נדרה. הרשב"א והר"י בחידושיהם:

[אות מח] בר"ב ד"ה מפני תיקון העולם. התירו להחזיר. והא דל"ח שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע לר' מאיר דס"ל אדם רוצה כו'. היינו דזה כ"ע ידעי שהנדרים ניתרים ע"י חכם והלכך בנדר הוא דסמיה בידיה לילך לחכם ולהתחרט או לבקש פתחים ל"ש קלקולא אבל בנדרה היא כיון דאין הולכת לב"ד סבור דלא מתחרטה ויודעה בעצמה שאין לה פתח ואדעתא דכולהו פתחים נדרה מש"ה מצי לקלקל. הרשב"א: