עיקר תוספות יום טוב על משנה חולין · פרק 3 · משנה 1

אלו טריפות. טרפה האמור בתורה, זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה, שאם מתה הרי היא נבילה כו', הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה. יכול אם בא זאב וגרר גדי ברגלו או באזנו ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף, ת"ל ובשר בשדה טרפה וגו', עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב, הא למדת שטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות ועדיין לא מתה. אע"פ שקדם ושחטה קודם שתמות ה"ז אסורה משום טרפה, הואיל וא"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הגבלה, ואסרה הנוטה למות והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מחמת עצמה ע"י חולי בין ע"י איזה סבה, כך לא תחלוק בנוטה למות כו' בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין בידי שמים. א"כ למה נאמר טרפה, דבר הכתוב בהוה כו'. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה. הר"מ:

הוושט כו'. מסיק בגמרא דמשנה זו שנאה ר' עקיבא קודם שהודה לר' ישבב:

היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות:

חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו, שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהן כלל אם לא ניקב לבית חללו. אבל לב שהוא עב ס"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב כו'. ובכל הני נקובי דתנן, פשיטא דכל שכן ניטל כו'. ועתוי"ט:

שחסרה. בגמרא פריך, כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומשני, דלר"ש איצטריך לאשמעינן דאפילו ר"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות:

הר"מ. וטעמייהו, שהמרה שם לליחה שבכיס. והו"ל לפרש כן ג"כ בקיבה:

שניקב באותו צד שבינו לחבירו, שלא ניקב חיצון שבכולם. והדרא דכנתא, דקים הסובבים אותו סביב כעגולה:

המסס. לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס. ערוך, והה"א שמושית ובפת"ח:

ובית הכוסות. צריך עיון, דלפי סדרן הוה ליה למיתני בית הכוסות ואח"כ המסס:

משמע דאלו נקבו מחללו של זה לחללו של זה אפילו במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן, דהא לקמן תנן בהדיא דבכהאי גוונא כשר כו'. ולשון רש"י, לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה:

שריסוק אברים מכלל הטריפות ע"מ שאירע מחמת הנפילה. הר"מ. וכתב רש"י, ואין טעם בטריפות, שהלכה למשה מסיני הן:

וסופה למות. לא דסופה לינקב, דא"כ בכלל נקיבה היא. תוס':

הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתנייה. אלא משום ר"י תנא ליה הכא. תוס':

ואיזהו לקוי, כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור:

שהגידים מעורים שם, והוא אמצעית הכוליא. רש"י. ומפורש ברשב"א יותר, שכתב ומקום חריץ היכן, לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא:

והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא הקיימת. רש"י:

אלא מקום שאין בו מלת. גמרא. ופירש"י, מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס:

בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע. דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמרא:

כמוה. בבהמה ששחטה אנן קיימין. להכי לא תנן שאינה חיה. תוספ':

חיה. דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוט הוא], שאינה חיה לא תיכול. גמרא: