עיקר תוספות יום טוב על משנה חולין · פרק 1 · משנה 1

דודאי לא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן. דבמי דפשיטא לן ששוחט, מאי אתי למימרא, קרא כתיב וזבחת:

הנהו דכתב בריש פרק ב' דהלכתא גמירי להו:

לשון עייפות וחלשות הלב, שאין יכול, לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו ותתעלפנה הבתולות:

ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה לא אפילו באחרים עומדים על גביהם. הר"ם. ועתוי"ט:

רש"י ומסיים הר"ן, שאין שחיטה אלא בישראל. אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. הר"נ. ובב"י בשם ר"י, משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ועתוי"ט:

כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה, כדתנן במ"ג פ"ב דעבודה זרה.

וז"ל הר"מ, לפי שעובדי ע"ז חלוקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם, ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות המטנפים השכל כו'. והחלק הב', הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוכ עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה, נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מעשה אבותיהם בידיהם. הר"מ:

דאילו במזיד, לא יאכל עולמית. כדאשכהן במבשל בשבת במזיד. במ"ג פ"ב דתרומות. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכ"כ הר"מ והטור. ולכאורה בשחיטה נמי דינא הכי. ומ"מ מתניתין לא מתוקמא במזיד, דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו'. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שכת דפירש הר"ב במשנה דלקמן דשחיטתו פסולה. י"ל דלקמן מיירי בפרהסיא והכא בצנעא. ועי"ל דמשום פעם אתת לא חשיב מומר. תום'. אבל בהר"מ והטור משמע דבמזיד אסור אף לאחרים. ועתוי"ט:

גמרא, מ"ט, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, אדעתא דחולה קא שחט. פירש"י, וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכיפורים כרת. הר"נ: