ברטנורא על משנה חגיגה · פרק 3 · משנה 3

אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר, אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקודש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קודש בפיו בידים טהורות, וזה האוכל ידיו מסואבות, או שתחב הוא עצמו אוכלין של קודש בפיו ע״י כוש או כרכר, ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן, שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין, אפ״ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקודש, שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קודש שבפיו. ולענין תרומה, אע״פ שהידים המסואבות פוסלות, לא עשו מעלה זו, אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים, שאילו היה עכשיו משקין עליהם, היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה:

האונן. שלא נטמא במתו:

ומחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:

צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קודש. כיון דעד האידנא היו אסורים בקודש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקודש בנגיעה. והאונן אע״פ שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה:

אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע״ג דאונן אסור במעשר שני, מותר הוא בתרומה, דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קודש (ויקרא כ״ב:י׳), זרות אמרתי לך ולא אנינות: