תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא · פרק 1 · משנה 1

שנים אוחזין בטלית. כתב הר"ב בגמרא [דף ז' ע"א] מוקי למתניתין כגון שהאחד מהם תופס וכו'. אבל אם הם אדוקים וכו' זה נוטל וכו' והשאר חולקים בשוה ובשבועה. וכן לשון הרמב"ם ומסיים בחבורו פרק ט' מהלכות טוען. ויש לכל א' לגלגל על חבירו. שכל מה שנטל כדין נטל. ע"כ. ונראה לי דטעמו שעל מה שיש בידו ממש לא שייכא תקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו'. דאי אמרת דתקנה זו נתקנה גם כן על מה שיש בידו ממש. א"כ בכל טוען על מה שיש לו ביד חבירו שהוא שלו תהיה בכלל התקנה ולא מצאנוהו במשנה עד דרי בתראי כמפורש בריש פרק ו' דשבועות:

זה אומר כולה שלי. לשון הר"ב אני קניתיה וכו' בגמרא במקח וממכר ופירש רש"י דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר. אבל זה אומר אני ארגתיה. וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו. דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו. והתוספות כתבו בד"ה אי תנא וכו' דבכי האי גוונא נמי יחלוקו בשבועה. ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ג' כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של א' מהם אפילו קודם שבאו לפני ב"ד לחלוק עליו. ע"כ. ומה שכתב הר"ב והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם. דאי מחד אינו נאמן לומר שמכר לאחר. ויש שיטות רבות ודעות חלוקות בנאמנות המוכר ואין להאריך. ומה שכתב הר"ב שהוא עד אחד וכו' שאינו נוגע בעדות כלל. דאף על גב דקבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע כדתנן במשנה ב' פ"ד וכן פירשה רש"י בפרק בתרא דקדושין דף ע"ג [ד"ה בזמן שמקחו בידו] להא דמוכר שקבל דמים דיש עליו מי שפרע. עיין שם. ולפיכך ז"ש בהגהת אשר"י דפרקין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד. כיון יכול שכנגדו להשביעו ולומר לו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לא חשיב עד. ע"כ. לא היה מן הצורך להגיה. דהכא לא מיירי אלא שנתנו הדמים ומי שפרע לא דמי לשבועה. דטעמא דעד שצריך שבועה אינו עד. פירשו התוספות בקדושין פ"ב דף מ"ג משום דרחמנא אמר (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר. דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם. ע"כ. ומי שפרע ליכא אלא דאנן לייטינן. ומה שכתב הר"ב והיה שכנגדו חייב שבועה (זו) דאורייתא וכן לשון הרמב"ם וכתב המגיד פרק עשרים מהלכות מכירה דכן פוטר משבועה לאותו המסייעו. והכסף משנה כתב שאין שום גילוי בדבריו שיסבור כן. ע"כ. ומכל מקום מסקנת הפוסקים כך הוא שיפטור. ומה שכתב הר"ב ובדין הוא שיהו חולקין בלא שבועה. מאחר שזה תפוס ועומד. וזה תפוס ועומד. גמרא דף ה' דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותפוסים בו יש להחזיק שניהם בשוה. ומה שכתב הר"ב אלא שתקנו וכו' כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [אוחז. רש"י ד' ג'] וכו' ומסקינן דאע"ג דחשיד אממונא. לא חשיד אשבועתא. וכתבו התוספות דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאמרן בשבועות [דף ל"ט] וביומא [דף פ"ו] שהעולם נזדעזע על לא תשא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואיצטריך וכו' אבל מקח וכו' דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה ליה לא הוי תפוס ומדתפס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר. דהא נקט זוזי מתרוייהו אימא לא רמו רבנן שבועה עליה דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת. קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי. חבירי ילך וימצא אחרת. רש"י:

זה ישבע וכו' וזה ישבע. אפילו לבן ננס דמשנה ה' פ"ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. התם איכא ודאי שבועת שוא [דחד ודאי משתבע לשקרא] הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה גמרא:

ישבעשאין לו בה פחות מחציה. כתב הר"ב ואינו נשבע שכולה שלו וכו' דהא לא יהבי ליה. לרבנן דבן ננס איצטריך דלא חיישינן לשבועת שוא. תוספות [דף ה' ע"ב]. ומ"ש הר"ב הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי וכו' וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה כלישנא דמתניתין. ומסייע ליה לב"י שכתב שמפני כן לא כתבו הרי"ף והרמב"ם אלא לשון המשנה ולא הצריכוהו שישבע בפי' בלשון שבועה שיש לו בה ואין לו וכו' שסוברים דאין צריך שיאמר כן בפירוש דלשון הנזכר במשנה כאילו אומר כן הוא. ע"כ. ודלא כרנב"ר שכתב נ"י בשמו שהניח הרי"ף והרמב"ם בתימה:

ויחלוקו ולא אמרינן יהא מונח כדאמרינן בשנים שהפקידו במשנה ד' פ"ג דהשאר יהא מונח. והכא כולה טלית כשאר דהתם הוא. דשאני התם דודאי שאר דחד מנייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח. הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה. ואפילו תימא ר' יוסי דאמר הכל יהא מונח. התם ודאי איכא רמאי. הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא בהדי הדדי אגבהוה. וכל חד סובר שהוא הגביה קודם. [גמרא]:

ויחלוקו. לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. דומיא דרוכב על הבהמה דלקמן דתנן נמי יחלוקו ובשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה. גמרא דף ח':

זה אומר כולה שלי וכו'. גמרא הא תו למה לי קא סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי. ליהוי כמשיב אבדה וליפטר [משבועה כדתנן במ"ג פ"ה דגטין] [קמ"ל] דהאי אערומי קא מערים. סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי. אימא הכי דאיהוי כמשיב אבדה ואיפטר:

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. וא"ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי"ל שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו. ואע"פ שכל הנשבע בב"ד על דעת ב"ד הוא נשבע. מ"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו ומכאן הוא דשמעת הכי. נ"י:

וזה נוטל רביע. כתבו התוספות וא"ת יהא נאמן דחצי שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי. כדאמרינן האי מגו גופיה לפטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קא מערים [כמ"ש בדבור זה אומר וכו'] ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. ע"כ. ונ"י כתב משום דלא אמרינן מגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר. אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז. ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז. ועוד שאילו היה נוטל חציו. יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו. מלומר כולה ושלא יטול אלא חציו. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו [אף באומר חצי שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו] והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד. ע"כ: