פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 4 · משנה 21

(1991) למעלה פ"ג מי"ד האריך בביאור ענין הצלם, וביאר שלשה הסברים ל"צלם אלקים"; (א) הקומה זקופה של אדם. (ב) אור הצלם המורה על דבר נבדל בלתי גשמי. (ג) אור הצלם מורה על המציאות הגמורה [ראה למעלה פ"ג הערות 1555, 1581], הרי ענין הצלם הוא להורות על שלימות המקבל ומעלתו. ונראה לבאר דברי קדוש אלו, כי שלשת חלקי האדם הם כנגד חג"ת, והצלם הוא כנגד מלכות [ראה שם משמואל פרשת תזריע (שנת תרע"א דף רט) שכתב בשם האבני נזר שהכח הרביעי הכולל את שלשת חלקי האדם נקרא "צלם"]. והנה הכבוד שייך לתפארת והכבוד שייך למלכות. לכך הסברו הראשון מייחס את הכבוד לשכל, והסברו השני מייחס הכבוד לצלם. והצד השוה לשני הסבריו הוא שכאשר יש יציאה מאחת מפנות המרכבה בזה האדם מוציא עצמו מן העולם.

(1992) שאמר "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם".

(1993) כן כתב להלן פ"ה מי"ט [ד"ה ולפיכך אלו]: "הנה עין הרע הוא כח הקנאה בעצמו". ובגו"א בראשית פ"ד אות ה כתב: "ידע קין שכחו הוא מה שעינו רע, כי ידע מדתו בודאי". ולמעלה ביאר [מציון 1965] ש"קין" הוא מלשון קנאה. הרי שקנאה ועין רעה בני חדא בקתא אינון. ולמעלה פ"ב מ"ט [תרסז.] כתב: "כי המדה הרעה הזאת [עין רעה] מביאה את האדם לקנאה ולשנאה". ובנתיב עין טוב ר"פ א [ב, ריג.] כתב: "עין רע נקרא כאשר עינו צר בשל אחר". ובנתיב לב טוב ס"פ א [ב, ריא:] כתב: "הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה... שאינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה... שאינו רוצה בטוב שהוא לחבירו". ולכך ברי הוא שקנאה ועין רעה הן דבר אחד. והתויו"ט כאן כתב: "הקנאה נמשכת מעין הרע". וראה למעלה פ"ג הערה 1857, ובסמוך הערה 1999.

(1994) "התאוה נמשכת מיצר הרע" [לשון התויו"ט כאן]. והתויו"ט למעלה פ"ב מי"א כתב: "יצר הרע - רוב התאוה, רמב"ם". ובאגרת המוסר לרבי ישראל סלנט כתב: "היצר הרע הוא כח התאוה". וכאשר אין יצה"ר אין כבר תאוה, וכדמוכח מהא שמזמן שנשחט יצרא דע"ז שוב אין תאוה לע"ז [סנהדרין קב:]. וראה הערה 2000.

(1995) דע שלמעלה פ"ב מי"א ביאר שלשה הסברים לדברי רבי יהושע [כמלוקט שם בהערה 1574], ונראה שדבריו כאן מכוונים כנגד הסברו השני, שביאר ששלשת הדברים שנקט רבי יהושע [עין רעה, יצר הרע, ושנאת הבריות] הם כנגד שלשת חלקי האדם [גוף, נפש, והאדם בעצמו הכולל שניהם], ושנאת הבריות היא כנגד האדם עצמו, וכלשונו שם [תשצב.]: "וכן שנאת חנם, כי הבריות הם האדם, ואם שונא את האדם במה שהוא אדם, יש בו פחיתות וחסרון מצד שהוא אדם". וכאן נתבאר שהצלם הוא "שייך אל האדם במה שהוא אדם" [לשונו למעלה לאחר ציון 1984], א"כ ההעדר שבשנאת הבריות הוא ש"שונא האדם שנברא בצלם אלקים" [לשונו כאן].

(1996) מציון 1984 ואילך.

(1997) כי "כל יתר כנטול דמי" [חולין נח:], והיוצא מן השעור בתוספת, הרי הוא מגרע מן השעור, וכמבואר למעלה [לאחר ציון 1861], וז"ל: "כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה, אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם. שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור, הוא נוטה אל ההעדר. כי נפש האדם יש לו שעור בכל דבר, ואם יוצא מן הגדר בתוספות, הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון", וראה למעלה הערה 1865.

(1998) פירוש - שנאת הבריות ורדיפת הכבוד אינן רק ענין אחד, אלא החטא הוא אחד, שהתוצאה מרדיפת כבוד היא שנאת הבריות, וכמו שביאר כאן התויו"ט, וז"ל: "הכבוד הוא סבת שנאת הבריות, שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו... הנה בקרבם ישימו ארבם, ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמדרש שמואל כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות, ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו".

(1999) כי הקנאה נמשכת מן העין הרע כתולדה הנמשכת מן האב [ראה הערה 1993], וברי שכח האב מרובה מכח התולדה. והמסילת ישרים ס"פ יא כתב לגבי קנאה בזה"ל: "אין המקנא מרויח כלום לעצמו, וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו". ואילו בעין רעה מפסיד את חבירו, וכפי שכתב למעלה פ"ב מי"א [תשצו:], וז"ל: "האדם שהוא בעל עין הרע פועל ביותר בכח נפשו, עד שהוא שורף הכל בעין שלו", ושם הערה 1548. הרי שאין הקנאה מזיקה כעין רעה.

(2000) כי התאוה נמשכת מן היצר הרע כתולדה הנמשכת מן האב [ראה הערה 1994], וברי שכח האב מרובה מכח התולדה.

(2001) כי שנאת הבריות נובעת מלב רע, וכמו שכתב למעלה פ"ב מי"א [תשמט.] כתב: "שנאת הבריות אינו אלא בשביל לב הרע, כדכתיב [ויקרא יט, יז] 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ואין השנאה רק בלב". ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [ד"ה ודע] כתב: "כי שנאת הבריות שהוא שונא את הבריות הוא בלב רע, כי השנאה הוא בלב". ובנתיב לב טוב פ"א [ב, רי:] כתב: "מדת לב רע, והוא המדה הרעה, שהיא רעה מאוד... והיוצא מן המדה הרעה הזאת שנאת הבריות; כמו שבעל לב טוב אוהב את הבריות, וחפץ בטובתם, ודן אותם לכף זכות, כך בעל לב רע שונא את הבריות" [הובא למעלה פ"ב הערה 1528]. ולא מצינו שהרודף אחר הכבוד הוא בשביל לב רע.

(2002) בא לבאר את סמיכות משנתינו למשנה שלפניה בקשר עניני, ולא רק בקשר של סמיכות הדורות. שרבי אמר שם "אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו".

(2003) וזהו "קנקן חדש מלא ישן", וכפי שביאר הרעב שם "יש ילד שטעמו כטעם זקנים".

(2004) מעין דבריו בתפארת ישראל פנ"ו [תתעח.], שכתב: "כאשר מגיע לימי זקנה, וכבר סר ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ונצח בהלכה, הן בפלפול שיש בו ממש, הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו, ומוצא עצמו חסר ויראה אחריתו" [הובא למעלה הערות 500, 1815]. ובאבן שלמה לגר"א ס"פ ב מובא בהערה שם ש"בימי הילדות אדם שואף לתאוה, ובימי הבחרות רודף אחר עושר וכבוד... ובימי הזקנה שרואה חליפתו במהרה, חוזר לעניני הנשמה", וכדברי המהר"ל כאן. אך בשיחות מוסר, מאמר כט [תשל"ב], כתב: "כידוע ממעשה שהיה בימי הגרי"ל [חסמן] זצ"ל, שנתקיימה אסיפה של חכמים וגדולים ונחלקו הדעות באיזה ענין. קם אחד זקן ונשוא פנים ואמר, דעו נא רבותי הן כבר זקנתי ושבתי, ואין פני לרדיפת הכבוד, על כן קבלו דעתי, כי היא האמת הטהורה מכל רבב. מיד קם הגרי"ל חסמן זצ"ל על רגליו ואמר, אני מוחה על דברי הרב הלז, כי אין בפיהו נכונה באמרו כי זקן הוא ובטלה הימנו תאות הכבוד. אלא נהפוך הוא, ומי שרדף אחר הכבוד בנעוריו מעט, ירדוף בזקנתו הרבה". וגם בהערה הבאה מובא שלזקנים במיוחד יש חמדה לכבוד. ואולי כוונתו שרדיפת כבוד בולטת יותר אצל ילדים מאשר אצל זקנים, אך חמדת הכבוד נמצאת יותר אצל זקנים.

(2005) בביאור ה"כל שכן" הזה, נראה לומר כי הקנאה מצויה אצל הילדים יותר מאשר רדיפת הכבוד. וכן כתב המי שילוח בפרשת חוקת, וז"ל: "כי כן הוא הדרך בילדות נמשך לב האדם לתאוה ואח"כ לקנאה, ובזקנה עיקר החמדה לכבוד", וראה הערה קודמת. או שהכל שכן הוא משום שרדיפת כבוד היא מעשה, ואילו קנאה נעשית בשב ואל תעשה, ואם הילדים הם רודפי כבוד במעשה, כ"ש שיקנאו בשב ואל תעשה.

(2006) אך כאמור ניתן לבאר את סמיכות המשניות מבחינת סדר הדורות, וכפי שכתב למעלה הרבה פעמים [כמלוקט למעלה הערה 166]. ורבי אלעזר הקפר היה תנא בימי רבי [בעל המימרא הקודמת], וכמבואר בתוספתא אהלות ס"פ יח, שאמרו שם "מעשה ברבי ורבי ישמעאל ורבי אלעזר הקפר ששבתו בחנותו של עכו"ם בלוד".