פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 2 · משנה 6

(616) כי הלל הצביע כאן על המדה כנגד מדה, ואמר "רשע היית, ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר, ובאותה מדה מדדו לך" [לשון הרע"ב כאן]. וכן כתבו רש"י והרבינו יונה כאן. ורש"י בגמרא [סוכה נג.] כתב "שצפה על פני המים - שחתכו את ראשו והטילוהו למים, והכיר בו שהוא רוצח, ופגעו בו עכשיו לסטים כיוצא בו. אמר ליה על דאטפת אטפוך - על שהצפת גלגולת של אחרים במים, אטפוך, הציפוך אחרים עכשיו" [עיין ערוך לנר שם במה שכתב לבאר את לשונו של רש"י]. והרמב"ם כתב כאן: "רצה לומר שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך... הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר [משלי ה, כב] 'עונותיו ילכדונו את הרשע וגו"... ואמרו חכמים [סוטה ח:] במדה שאדם מודד, בה מודדין לו... ודברי הכתוב בזה טובים מאד, אמר [איוב לד, יא] 'כי פועל אדם ישלם לו'". ובודאי שהיו נוהגים אתו "מדה כנגד מדה" גם אם הגולגולת לא היתה על פני מים, אלא מלחכת את העפר, וכיוצא בזה.

(617) כי יש לתלות את המסובב בסבתו האמתית, ולא בסבתו הצדדית. וכן השריש הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א "היאך תלה הכתוב... בדבר שאינו עיקר, ולא הסיבה, אלא נקרה קרה" [הובא למעלה פ"א הערה 8]. וראה תפארת ישראל פכ"ה הערה 109, ובבאר הגולה באר השני הערה 89. ועיין בספר המפתח לגו"א, ערך סבה ומסובב, שיסוד זה הוזכר בגו"א עשרים ושש פעמים.

(618) "ולאו דוקא קאמר" [הוספה בכת"י].

(619) פירוש - לשונו של חוצפית המתורגמן [שהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות], שלאחר מותו היתה מלחכת את העפר, וכמו שאמרו על כך [קידושין לט:] "פה שהפיק מרגליות ילחך עפר".

(620) את מי הרג.

(621) כמו שנאמר [ישעיה כח, ב] "הנה חזק ואמיץ לה' כזרם ברד שער קטב כזרם מים כבירים שוטפים הניח לארץ ביד", וכן שם פסוק יז. ונאמר [ירמיה מז, ב] "כה אמר ה' הנה מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה וגו'". ונאמר [תהלים קכד, ד] "אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו", ועוד. ולהלן בפירוש המשנה כתב: "כי לשון שטיפה בא על דבר שנעשה בכח גדול, וזה נקרא שטיפה... כי עיקר השוטפין שהם המים... ואצל השטיפה גם כן נאמר [תהלים לב, ו] 'לשטף מים רבים'... השטיפה מתיחסת אל מים, שבהם כח רבים, מתפשטים ושוטפים לכל צד, ודבר זה מבואר". והרד"ק בספר השרשים, שורש שטף, כתב: "ענין הרחיצה בכח והגריפה". והרמב"ם בפיהמ"ש זבחים פי"א מ"ז כתב: "תוספת הנקיות יקרא 'שטיפה', והוא שיתן מים לתוך הכלי, ואינו ממרק בידו הכלי, אלא משפשף". ולשון רש"י [בראשית יא, ט] "וכי איזו קשה, דור המבול או דור של הפלגה... אלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם". הרי ששטיפה היא לשון אבדון. ובאור חדש [קנז:] כתב: "כח האומות שנקראים 'מים רבים', כדכתיב [שיר השירים ח, ז] 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה'. ונקראו כך, לפי שהם באים לשטף את ישראל". וראה באר הגולה באר הרביעי [תקיב.], ובסמוך ציון 649.

(622) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנצח ישראל פ"ז [קפה:] כתב: "כי באמת האדם נקרא 'עץ השדה', דכתיב [דברים כ, יט] 'כי האדם עץ השדה', רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים". ובח"א לסוטה לו. [ב, עב:] כתב: "כי בארנו במקומות הרבה כי האדם עץ השדה, והוא עץ הפוך, כי הראש דומה לשורש, וכל שורש הוא 'ראש' נקרא. והטעם שהוא הפוך, כי האדם הוא מן השמים, ולכך פונה השורש שלו לשמים, כאילו היה תקוע בשמים הראש, שהוא השורש". ובח"א לסוטה מה. [ב, פב.] כתב: "כי האדם הוא עץ השדה, רק שהוא אילן הפוך, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי ראוי שיהיה האדם עץ הפוך, כי האדם צומח מלמעלה ונשמתו באה מלמעלה, ולכך השורש פונה למעלה ממקום שבא. ולכך הראש הוא אחד, כמו השורש שהוא אחד, וידיו ורגליו הם הענפים, שהם הולכים אילך ואילך". ובגו"א בראשית פ"ט אות יד כתב: "ודע כי השכל הוא הדבוק בה' יתברך... כי כל זמן אשר האדם שכלו עליו הוא נטע נאמן, 'כי האדם עץ השדה' הוא, ונטיעותיו בשמים, כי הראש שהוא השורש של אדם, פונה למעלה, וזה כי נקרא האדם 'עץ השדה' נטוע בשמים, ועל ידי השכל הוא נטוע במקומו, אשר אם כל הרוחות באות ומנשבות בו אין מזיזין אותו ממקומו" [הובא למעלה בהקדמה הערה 43]. וכן כתב בהספד [קפו], ח"א לגיטין נח. [ב, קיט.], ח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג:], וח"א לנדה כה. [ד, קנח., הובא למעלה במשנת "כל ישראל" הערה 61]. וראה להלן פ"ג מי"ז [ד"ה כל מי].

(623) אפילו אם נענשו במיתה חמורה ומשונה.

(624) כפי שבן אומר על אביו [לאחר יב"ח למותו] "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" [קידושין לא:], הרי שזכרון האדם הראוי לכך הוא לחיי העולם הבא, שזהו "לעד ולנצח". ובמשלי י, ז "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קלח:] כתב: "וכתיב 'זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב', ולא כתיב 'זכר רשעים לקללה', מפני שבא לומר כי הרשע שמו אשר הוא בא על עצמו, כי השם בא על עצם הדבר, ירקב, עד שיהיה עצמו נפסד לגמרי, ולא לקללה בלבד, אבל ירקב, עד שהוא נפסד בשמו. והצדיק, לא די כי שמו לברכה, אלא זכר של הצדיק בלבד יהיה לברכה. ולא שיהיה לו הקיום בלבד, שהוא הפך הרקבון, אלא שיש לו תוספות ברכה תמיד, כי זהו ענין הברכה, שהיא תוספות, ודבר זה מבואר". וכן כתב בגבורות ה' פס"ד [רצג.]. וראה להלן הערה 776.

(625) וזה שייך רק אצל רשעים, וכמבואר בהערה הקודמת. ועוד אודות ששם רשעים נשטף ונאבד, ראה דבריו בנתיב התורה פי"ד [א, סא:], שכתב: "אך לעשות דבר זה להביא דבריהם [של הכופרים] לפרש בהם דברי תורה, ולהם אין חלק וזכרון בתורת משה, והרי [משלי י, ז] 'שם רשעים ירקב'. ובפרק חלק [סנהדרין קו:] 'גם אל יתצך לנצח' [תהלים נב, ז], דלא לומר הלכה בשם דואג. ואיך אמרו דברים מפי אלו אשר לא האמינו בתורת משה כלל. ולא מצאנו דבר זה בתלמוד להזכיר את אחד להביא ממנו שום דבר חכמה, את אשר לא היה לו חלק בתורת משה". וקודם לכן בנתיב התורה ס"פ ח [א, לח.] כתב: "ועל דבר זה דוה נפשי שנותנין כבוד והדר זה לכופרים, לומר דבר חכמה בשמם. ומכל שכן שבאו לפרש התורה בדבריהם, ולומר הדברים בשמם, כאילו יש להם חלק בתורת משה... ובפרק חלק [סנהדרין קו.], אמר הקב"ה לדוד, ניתי דואג לעלמא דאתי, אמר 'אל יתצך לנצח' [תהלים נב, ז]. לימרו שמעתא בי מדרשא בשמו, 'יחתך ויסחך מאוהל וכו" [שם]. ואיך יאמרו הם דברי תורה בשם אשר היו כופרים בתורת משה עליו השלום. ורבותינו במדרש שלהם [ב"ר עח, א] כאשר זכרו רשע, אמרו 'שחיק טמיא' ["ישחקו ויטחנו עצמותיו, כלומר ימח שמו" (מתנו"כ שם)], על שם הפסוק שאמר [משלי י, ז] 'ושם רשעים ירקב', ואיך יאמר בשמם דבר זה לפאר ולהדר הרשעים".

(626) "וכל זה גורם כח השטיפה, שהוא מאבד ומביא את אחד אל ההעדר, ולכך הוא נעדר גם כן" [לשונו להלן].

(627) דוגמה לדבר; התויו"ט לנדרים פ"י מ"ג העיד על עצמו ששמע מהמהר"ל בדרשתו ביאור על השם "מסור" [ביאור שאינו מופיע בספריו], וז"ל: "ועוד נמצא בדבריהם 'מסור' [ר"ה יז.], ולא אמרו 'מוסר'... ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר"ר ליווא ז"ל שאמר בשם 'מסור', לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים, אבל קראוהו 'מסור' להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר, והרי הוא נמסר" [הובא למעלה הערה 376]. הרי שהשוטף אחרים - נשטף, ולכך המוסר נקרא מסור, על שם שמסירתו מביאה לנפילתו. דוגמה נוספת; בנתיב הלשון ס"פ ח [ב, פא.] כתב לגבי בעל לשון הרע בזה"ל: "כל לשון הרע הוא מבדיל ומרחיק את אשר אמר עליו לשון הרע. ואין ענין לשון הרע רק להרחיקו מן הבריות, מפני שאמר עליו דברי גנות עד שהבריות מרחקין אותו. ולפיכך כל ענין לשון הרע... זה מבדיל האדם מן הבריות. ודבר זה פעולת לשון הרע, ששולח לשונו באחד לגנות אותו ולדחות אותו מן הנמצאים, ולפיכך הוא נדחה גם כן מן הנמצאים... מפני כי חטא בעל לשון הרע שבא להרחיק את האדם, ולפיכך הוא מתרחק. וכל ענין זה שפועל בעל לשון הרע ההרחקה, שהוא מרחיק הבריות. ולכך בעל לשון הרע עצמו נכרת ונקצץ גם כן, וכדכתיב [תהלים יב, ד] 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'". וצרף לכאן דברי רש"י על הפסוק [ויקרא כ, טו] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו", ופירש רש"י שם "ואת הבהמה תהרוגו - אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע, וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר [דברים יב, ב] 'אבד תאבדון את כל המקומות', הרי דברים קל וחומר; מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה". וראה הערה 633.

(628) כשאלתו הראשונה על המשנה.

(629) דוגמה מובהקת לשטיפה שיש למים היא גלי הים, וכמו שאמרו בילקו"ש במדבר רמז תשסח: "נמשלו האומות לים, שנאמר [ישעיה יז, יב] 'הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון', והם מתיעצין על ישראל, והקב"ה מתיש גבורתם לפניהם. אמר ישעיה [ישעיה נז, כ] 'והרשעים כים נגרש', הגל הראשון אומר עכשיו אני עולה ומציף את העולם, כיון שבא לחול הוא כורע לפניו, לא היה לו לשני ללמד מן הראשון. כך בא פרעה ונתגאה על ישראל, והפילו הקב"ה... לא היה לו לעמלק ללמוד מפרעה, אלא [שמות יז, ח] 'ויבא עמלק'". וביבמות קכא. אמרו "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי ["ועבר על גבי והלך לו (רש"י שם)]. מכאן אמרו חכמים, אם יבואו רשעים על האדם ינענע לו ראשו ["ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן" (רש"י שם)]".

(630) חוזר בזה למשנתינו, אודות ראית הלל.

(631) פירוש - מתוך השטיפה שעברה על אותו נפטר הסיק הלל אודותו שהוא עצמו שטף אחרים. ובכת"י כאן נכתב: "ולא אמר שראה גלגולת בלבד, כי רוצה לומר שראה אחד שנשטף מאחר בכח, כמו המים שבאים בכח ושוטפים, והיה נשטף לגמרי, ולא נשאר ממנו דבר, רק מעיקר שלו היה נשטף. ועל זה אמר שאם לא היה שוטף את אחר, לא היה נשטף". ובדרוש על התורה [לב:] כתב: "קודם שבא השם יתברך לתת התורה על הר סיני, בא ב'קולות וברקים וענן כבד' [שמות יט, טז], כדי שיקנו יראת שמים... לפעמים השם יתברך מחריבם ושוטפם [את הרשעים] לגמרי, והוא בדמיון 'וענן כבד'. כי הענן בו המים השוטפים את הכל, עד שלא נשאר שריד ופליט, כאשר אירע בדור המבול, פרעה, וסיסרא [שופטים ה, כא], וכיוצא. ולכך אמרו ז"ל כי השם יתברך נפרע מן הרשעים במים, וכמו שאמר טיטוס הרשע אין כחו אלא במים כמו שאמר שם בגיטין [נו:]. והאמת הוא כי הוא יתברך נפרע מן הרשעים במים, כי המים שוטפים ומחריבים הכל, וכמו שבארנו באבות אצל 'אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה וכו"". וראה בבאר הגולה באר הששי [שדמ:], ושם הערה 1203. ובנצח ישראל פ"ה [קכו.] ביאר שהמיוחד במים שהם מוחים הצורה, ולכך ה' מאבד רשעים במים "כי אין דבר ראוי אל רשעים כי אם המים, לפי שהמים מוחים הדבר, כמו שתמצא אצל דור המבול [בראשית ז, כג] 'וימח את כל היקום'... מפני כי הרשע נמחה לגמרי, שלא יהיה לו זכר כלל בעולם, לכך השם יתברך מביא המים על הרשעים למחות את שמם וזכרם מן העולם. ומפני כי המים הם מוחים הצורה, לכך ראוים הם ביותר למחות הרשעים מן העולם", ושם הערה 463. וראה להלן הערה 664.

(632) ועל כך אמר הלל "וסוף מטיפיך יטופון", ופירש רש"י [סוכה נג.] "עוד יבא יום ויציפו גולגולתם של אלו שהרגוך".

(633) "כי מי שבא לדחות... הוא עצמו נדחה" [לשונו בתפארת ישראל פמ"ט (תשעג.)]. וכן מצינו כי האבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה [סנהדרין מה:], וראה על כך בפחד יצחק יוה"כ מאמר יב, ו. ובבאר הגולה באר הששי [שמז.] כתב: "מפני שהשחית טיטוס בית אלקינו, והוא היה ראש המשחיתים, בא עליו השחתה והפרדה גמורה". ובנצח ישראל פ"ה [קכח:] כתב: "מפני שהיה בטיטוס כח השחתה, לכן היה פועל בו גם כן כח שהיה משחית בו ומחבל בו".

(634) פירוש - אותו נהרג לפני הריגתו שטף והרג אדם אחר, ועל כך אמר הלל "על דאטפת".

(635) ויש להבין, מה בדיוק ראה הלל, שהסיק מכך שאותו נפטר "נשטף לגמרי". ולמעלה כתב [לפני ציון 621] "אבל שראה נשטף אחד שעקרו אותו מן שרשו, עד שלא היה נשאר לו שם וזכר בעולם... שראה אחד נשטף מעיקרו, עד שלא היה לו שם וזכר בישראל". וצריך ביאור מה היתה עקירה זו.

(636) לשון התויו"ט כאן: "ואם תאמר, על כרחך הראשון שנהרג, כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין [בראשית ד, ח], והוא לא הרג. ואם כן מנליה שאמר 'על דאטפת אטפוך'".

(637) "שנשטפים" - שנענשים, אך לא שנשטפים ונעקרים לגמרי, וכמו שמבאר.

(638) נראה לבאר הטעם שאין החטא מביא לעקירה גמורה, שהרי קיי"ל "ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא" [סנהדרין מד.]. ובגבורות ה' פ"ח [מה:] כתב: "כי ישראל יש להם מעלה מיוחדת, כי ישראל מעלתם שהם נבדלים מן הפחיתות לגמרי, והחטא שמקבלים אין זה רק מקרה... ולפיכך אין ראוי להעביר ישראל בשביל החטא, כיון שבעצם הם טהורים, ואין החטא להם בעצם, והוא דבר מקרה, ואין דבר שהוא במקרה מבטל עצם ישראל... ודבר זה הוא לישראל בפרט, לא לשום אומה. ובשביל כך יתקיימו, ואין העברה להם מן העולם כמו שיש לאומות". וכן הוא בנצח ישראל פי"א [שב:].

(639) כמו שהלל אמר בסוף המשנה "וסוף מטיפיך יטופון", ופירש שם הרע"ב "שלא היה הדבר מסור בידו להרגך, אלא לבית דין, והקב"ה מסרך בידן, שמגלגלין חובה על ידי חייב, ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך". וכן הוא ברבינו יונה כאן. וראה בתויו"ט שהאריך בזה, והביא את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק שמיני, ובהלכות תשובה פ"ו ה"ה. ואם תאמר, הואיל והנרצח הראשון "בשביל חטאו נשטף, אבל לא שטיפה גמורה", מדוע "השוטף אותו נשטף לגמרי", הרי נמצא שרוצחו יענש יותר מחטאו; בחטאו לא עשה שטיפה גמורה לנרצח, אך הוא עצמו יענש בשטיפה גמורה. ויש לומר, כי מעשה החטא [שפיכות דמים] הוא אותו מעשה, בין אם הוא פועל או אינו פועל שטיפה גמורה, וההבדל בין שטיפה גמורה להעדרותה הוא בתוצאה [האם הנרצח נעקר משרשו או לא]. והואיל ויש במעשה רציחה כדי שטיפה גמורה [ומה שלא היתה כאן שטיפה גמורה אינה מפאת חולשת המעשה, אלא מפאת שאין חטאו של הנרצח סבה מספקת להביאו לכך], לכך אין מניעה מלהעניש את הרוצח בשטיפה גמורה.

(640) לשון התויו"ט כאן: "וכן דברו אשר דבר היה לנוכח עצם גולגולת המת, ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים, והכי הוה ליה למימר; על דאטיף אטפיה, וסוף מטיפיה יטופון".

(641) ארבע השאלות ששאל עד כה; (א) "וכי הדבר תולה במה שראה הגלגולת צפה על פני המים, וכי אם היה רואה אותה על הארץ, לא היה אומר כך, וא"כ יקשה למה הדבר תולה במים" [לשונו למעלה לפני ציון 617]. (ב) "אם יאמר שאין הדבר תולה במים, א"כ לישנא דחוצפית המתורגמן, שהיה לוחך עפר, את מי הציף ח"ו חוצפית המתורגמן, שהציפו אותו. וכן כל הרוגי מלכות, איך נאמר 'על דאטפת אטפוך'" [לשונו למעלה לפני ציון 618 ואילך]. (ג) "ויש לך לשאול, א"כ הנשטף הראשון את מי שטף... ואם נאמר שהראשון היה לו חטא בעצמו ולכך נשטף, א"כ למה גזר 'על דאטפת אטפוך', כי באולי בשביל חטאו היה זה" [לשונו למעלה לאחר ציון 635]. (ד) למה הלל אמר דבריו לנוכח הגלגולת, ולא כלפי העם [לפני ציון 640]. ועל כל אלו מיישב, שאיירי כאן בציור מאוד מיוחד, שהלל הבחין שהנרצח הזה נעקר לגמרי משרשו, ואכן אם היתה הגלגולת מונחת על הארץ, לא היה אומר דבריו, ובדוקא נקט "צפה על פני המים". ולכך הפנה דבריו כלפי הגלגולת "כי דוקא על הגלגולת הזה שראה צפה על פני המים דבר כך". [בזה מיושבות שאלות א, ב, ד]. והראשון שנשטף, לא נשטף לגמרי, ולכך ניתן לתלות שטיפה זו בחטאו [בזה מיושבת שאלה ג].

(642) לשון התויו"ט כאן: "ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים". ושם האריך בזה, והראה ששאלה זו כבר נשאלה במדרש דב"ר פרשת ואתחנן [ב, כה] מתוך הפסוק [בראשית ט, ו] "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", ויובא בהערה 645.

(643) הקושיא "שהרי כמה רוצחים מתו על מטתם".

(644) נראה שמצטט כאן גם את סיפא דמשנה ["וסוף מטיפיך יטופון"], מה שלא עשה למעלה, כי בא לתרץ כאן שלבסוף [לעוה"ב] יענשו הכל, איש בל יעדר, ו"סוף" פירושו בחשבון הסופי שיהיה לעת"ל.

(645) לשון המדרש [דב"ר ב, כה]: "אמר רבי לוי, והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהן. השיבו אותו מהו [בראשית ט, ו] 'באדם דמו ישפך', כשיבאו כל בני אדם לעתיד לבא, אותה שעה דמו ישפך". וכן הוא בב"ר לד, יד.

(646) כי הוא עולם נצחי, וכמו שאמרו [פסחים נז:] "בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה ["גמולו" (רש"י שם)] מיניה בהאי עלמא", "כלומר כי טוב היה לו כשנטל ענשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא" [לשון רבינו בחיי בכד הקמח ערך גאוה]. והמסילת ישרים פ"ד ביאר שהעונש בעוה"ב הוא "צער גדול ונצחי", לעומת העוה"ז. והרי הנהגת הקב"ה עם הצדיקים היא שנענשים בעוה"ז כדי שלא יצטרכו להענש לעוה"ב [שער הגמול לרמב"ן אות קיח], ומוכח שוב יסוד זה.

(647) "על כל פנים יטופון" - או בעוה"ז או בעוה"ב, אך ממה נפשך יהיה כאן עונש שטיפה.

(648) נראה שבא ליישב, שאם העונש יעשה רק לעוה"ב, איך הוא יחשב ל"שטיפה", הרי בפשטות "שטיפה" מורה שהעונש לא יתמהמה, אלא יבוא מיד. ועל כך מבאר שאין זה כך, כי לשון "שטיפה" אינו נאמר על מהירות העונש, אלא על עוצמת העונש, וכמו שמבאר. דוגמה לכך; המסילת ישרים פ"ד ביאר שאין אצל הקב"ה שום ויתור על העונש [ב"ק נ.]. ועל כך כתב: "ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר. התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל... אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה". ועל כך ביאר מו"ר שליט"א, שכנגד ג' דברים אלו הורכבו שלשת חלקי הפסוק [תהלים עח, לח] "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית [תשובה], והרבה להשיב אפו [נתינת זמן], ולא יעיר כל חמתו [שהעונש לא יבא עם כל עצמותו]". הרי שחזינן שמהירות העונש לחוד, ועוצמת העונש לחוד.

(649) כמבואר למעלה הערה 621.

(650) בא ליישב בעיקר את המשך השאלה, והוא "ואם נאמר שהראשון היה לו חטא בעצמו ולכך נשטף, אם כן למה גזר 'על דאטפת אטפוך', כי באולי בשביל חטאו היה זה" [לשונו למעלה לאחר ציון 636]. ומכנה קושיא זו "קושיא הראשונה", אע"פ שהקשה לפני כן על המשנה שתי קושיות, כי זו הקושיא הראשונה לאחר שנתיישבה המשנה שלא איירי בגולגולת ומים מוחשיים, לעומת הקושיות שהקשה על המשנה.

(651) אם יש עבירה בידו, וכמו שפירש רש"י המשך הגמרא שם, ומובא בהערה הבאה.

(652) "לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין יסורין הללו לבא" [רש"י שם].

(653) ובביאור מאמר זה, ראה להלן פ"ד מ"י [ד"ה ואמר אם], שכתב: "וביאור זה, כי היסורים על ידם האדם חסר עד שמקבל העדר לגמרי. והחסרון שנמצא באדם הם שנים; האחד, הוא חסרון ממש, דהיינו חסרון של קנין, כמו כל עבירה שהיא חסרון של קנין. ויש חסרון באדם מה שאינו שלם, כמו שאינו עוסק בתורה, ודבר זה חסרון גם כן, רק הוא חסרון השלמה. ואין החסרון הזה דומה לחטא, שיש בו ענין רע, אבל מה שאינו עוסק בתורה, דבר זה שהוא העדר השלמה בלבד. ובודאי קודם יש לתלות בחטא שיש בו הרע והחסרון, ממה שיתלה מה שלא יושלם. ולפיכך היסורין שבאין על האדם להעדיר האדם, יותר יש לתלות כאשר הוא בעל חטא, שזהו חסרון בקנין, ממה שיתלה בבטול תלמוד תורה, שהוא חסרון מה שלא יושלם מה שראוי שיושלם".

(654) כמבואר בהערה הקודמת. וכן ביאר בנתיב היסורין פ"א [ב, קעד.], והזכיר זאת להלן פ"ד מ"י [ד"ה ואמר אם]. ומבואר מגמרא זו שאע"פ שישנן שתי סבות אפשריות לבאר את הדבר, מ"מ בראשונה יש לתלות הדבר בסבה היותר קרובה, ורק אם מתברר שאין זאת הסבה, אזי יש לתלות הדבר בסבה השניה היותר רחוקה, וה"ה לדידן, וכמו שמבאר.

(655) "לזה" לסבה המבארת שנשטף בשביל חטאו.

(656) כי שם הסבה היחידה לשטיפה היא רק חטאו, שמן הנמנע לתלות זאת בשטיפה קודמת, שהרי הוא הנשטף הראשון.

(657) ולא אמר "אטפך", שפירושו בלשון יחיד שהאחר יציף אותך. וכן פירש רש"י [סוכה נג.] "אמר לה על דאטפת אטפוך - על שהצפת גלגולות של אחרים במים, אטפוך הציפוך אחרים עכשיו".

(658) שזהו גם לשון רבים, שאמר "מטיפיך", ולא אמר "מטיפך", וכן "יטופון", ולא "יטפי". והתויו"ט כאן כתב: "מטיפיך יטופון - להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו".

(659) פירוש - כפי שביאר עד כה שהלל תלה את השטיפה של הנרצח בדבר היותר מסתבר ["שדבר מן הסתם"], כך נקט גם כן שאיירי ברבים ששטפו אותו, ולא ביחיד, כי הסברא מורה שאיירי ברבים, וכמו שמבאר.

(660) דוגמה לדבר; נאמר [במדבר טז, א] "ויקח קרח בן קהת וגו'", ופירש רש"י שם "ויקח קרח לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". וכתב שם בגו"א אות ב בזה"ל: "ואין להקשות, דאם כן בכל מחלוקות יהיה נאמר לשון 'לקיחה', ולא מצאנו זה הלשון אלא בכאן. יש לתרץ, דווקא כאן מפני שהיה קרח חולק על הכהונה, שהיא לכלל ישראל, וכל ישראל תלוים בכהונה, והחולק עליה הרי הוא יוצא מכלל ישראל, ולוקח עצמו לצד אחד מכל ישראל, שייך עליו לשון 'לקיחה'. אבל בשאר מחלוקת, שאין היחיד חולק על הכלל, לא שייך לשון זה, שהרי אם הוא חולק על היחיד, בזה אינו לוקח עצמו מן הכלל" [הובא למעלה בהערה 424]. וכן למעלה במשנה ד כתב [לאחר ציון 423]: "הפורש מן הצבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להבל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל". ולכך אין היחיד שוטף היחיד כל כך עד שלא נמצא לו שורש, כי זה יחיד וזה יחיד, ומאי אולמא האי מהאי. אך לרבים יש את הכח לעקור את היחיד משרשו.

(661) בגבורות ה' פי"ח [פב:] כתב: "יש לדקדק במה שאמרה [שמות ב, י] 'כי מן המים משיתהו', והוי לה לומר 'כי מן היאור משיתהו', להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני, כי שם 'משה' הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת... וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת צורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר. כי השכליים הנבדלים הם צורה בלבד... והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה. ולכך נקראים תמיד בלשון רבים. ולא תמצא לשון יחיד במים, לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקויימת - בלשון רבים, והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת... וזה הפך המים, שאין במים יחוד צורה. ומפני זה נקרא 'משה', שהיה משוי ממים, כלומר שמשה מסולק מן המים" [הובא למעלה פ"א הערה 163]. ובגבורות ה' פ"ס [רסג:] כתב: "ועוד כבר אמרנו פעמים רבות כי המים לא נקראו בכתוב רק בלשון רבים, ופירשנו הטעם בפסוק 'כי מן המים משיתהו', כי הם חומרים, ואין אחדות רק בצורה". ובח"א לנדה לא. [ד, קס.] כתב: "כי המים הם חמריים ביותר, עד שאין בהם צורה כלל, ואין דבר שהוא רחוק מן הצורה כמו המים. ויורה זה שם 'מים' שהוא לשון רבים בכל מקום, ולא תמצא בהם לשון יחיד בשום מקום. וזה מפני כי היחוד הוא בצורה, ואילו המים רחוקים מן הצורה, ולפיכך אין בהם אחדות, ולא יקראו רק בלשון רבים", ושם מוסיף לבאר מהות המים. וראה בבאר הגולה באר הרביעי [תכד.], ושם הערה 666.

(662) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [ויק"ר כד, ב] "בנוהג שבעולם מלך בשר ודם יושב בדין בזמן שהוא נותן דימוס, כל העם מקלסין אותו. ובזמן שהוא נותן ספיקלא, אין כל בריה מקלסת אותו, מפני שהם יודעין שיש שטף בדינו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא בין במדת הטוב בין במדת פורעניות 'ואתה מרום לעולם ה" [תהלים צב, ט], לעולם ידך בעליונה". וביאר על כך המשך חכמה [במדבר כו, סא] בזה"ל: "פירוש, דאם לבשר ודם יחטא אדם, הורגו לפי המשפט. אבל מה שיש צער לאביו שאין לו בן, זה שלא במשפט, אך בחנם. לא כן במלך מלכי המלכים הקב"ה, אם מעניש לאחד, כולם חייבים; הבן חייב, והאב גם כן. וזה 'שיש שטף בדינו', שבמדת בשר ודם יש אחד מה שאינו חייב, וסובל העונש". הרי ש"שטף" פירושו "פעולה מתפשטת ושוטף הכל". וכמו שהוא "זוטו של ים" [ב"מ כא:], שביאורו הוא "מקומות בשפת הים שדרך הים לחזור לאחוריו עשר פרסאות או חמשה עשר פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם והולך" [רש"י שם].

(663) אודות שהמים מתפשטים לכל צד, כן כתב בנתיב התורה פ"ב [א, י:], וז"ל: "כמו שתראה התפשטות המים לכל צד תמיד, ואין למים גדר וגבול, לא כמו הגשם שמתפשט כפי גדלו, אבל המים הם הולכים ומתפשטים תמיד מבלי גבול כלל. ולפיכך מניחין המים מקום גבוה, והולכים למקום נמוך [תענית ז.], שמקום הגבוה יש לו גבול, שהוא מוגבל בשטח שלו. והמים מניחין מקום הגבוה שיש לו גבול, והולכים למקום נמוך, שלא יוגבל".

(664) ומצירופם של דבריו להדדי עולה, שהואיל ומים הם חסרי צורה [ולכך הם נאמרים לעולם בלשון רבים], לכך יש למים הכח לשטוף הכל. כי כח זה לשטוף הכל הוא הכח של מים למחות צורה, וכמו שביאר בנצח ישראל פ"ה [קכו.], והובאו הדברים למעלה בהערה 631. והטעם שיש למים את הכח למחות צורה, הוא גופא משום שהמים עצמם הם נטולי צורה, ויבוא דבר נטול צורה, וימחה הצורה הצריכה להמחות.