פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים · פרק 2 · משנה 11

(1352) כפי שכתב הרבה פעמים, וכמלוקט בהערות 1267, 1272.

(1353) לשונו למעלה פ"א מ"ב [לאחר ציון 326]: "כי הנבראים נבראו בשביל שיש בהם הטוב, ואם לא היה בנמצאים הטוב, לא היו נבראים. כי הדבר שאינו טוב בעצמו, אין ראוי שיהיה לו המציאות, ויותר ראוי שיהיה נעדר, ולא יהיה לו המציאות. אבל מציאותו בשביל הטוב שיש בו. וכמו שבריאתו הוא בשביל הטוב, מכל שכן קיום העולם ועמידת כל הנבראים הוא מפני שנמצא בהם הטוב. ואם לא היה נמצא בנבראים הטוב, לא היה ראוי להם הקיום, רק מצד הטוב שנמצא בכל אחד יש לו קיום", ושם הערה 327.

(1354) המשך לשונו למעלה בפ"א מ"ב: "ומפני זה חתם בכל בריאה ובריאה במעשה בראשית [בראשית א, ד] 'וירא אלהים כי טוב'. וזהו בפרט כל בריאה ובריאה בפני עצמה. וכן בכלל כל הבריאה [בראשית א, לא] 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. ודבר זה, כי כאשר הדבר הוא טוב, אז ראוי לו הבריאה, שיהיה נברא ונמצא הדבר שהוא טוב, וכן אין לדבר קיום רק מצד הטוב. ובכל הימים נאמר 'כי טוב'... והתבאר כי אין לדבר קיום רק מצד הטוב. וזה כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו טוב, ודבר שהוא חסר קרוב אל ההעדר, שמגיע אל ההעדר לגמרי. אבל הטוב שאין בו הרע והחסרון, הוא רחוק מן ההעדר, וראוי לו הבריאה והקיום. והשם יתברך העיד על הכללים שבהם הטוב, אף על גב שנמצא בפרט שלהם החסרון, ולפיכך הפרטים מקבלים העדר בודאי, אבל הכללים הם עומדים, ועליהם העיד שהבריאה היא טובה, שכל מין ומין יש בו הטוב. וכלל הבריאה העיד הכתוב גם כן עליהם, שנאמר [בראשית א, לא] 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב'. ואין להאריך בדבר זה, כי הם דברים ברורים, מעידים על זה הכל, כי ההעדר שמקבל הנברא הוא מפני החסרון, אשר הוא הרע הדבק בנברא, מביא אותו אל ההעדר", ושם הערות 329, 726.

(1355) בדבור "כבד את אביך ואמך" [שמות כ, יב], לעומת הדברות השניות שנאמר [דברים ה, טז] בכבוד אב "למען ייטב לך".

(1356) לשון הגמרא שם: "שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב', ובדברות האחרונות נאמר בהם 'טוב'... הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל". ולכאורה מגמרא זו מבואר לאידך גיסא; הואיל וסוף הלוחות הראשונות להשתבר, לכך מן הראוי שלא יאמר בהם "טוב", כדי שהשבירה לא תחול על הטובה. אך לא מבואר שם שמחמת שלא נאמר בהן "טוב" לכך סופן להשתבר. אמנם לפי המבואר בהערה הבאה הענין מתיישב ברווחא, כי מה שלא נאמר בלוחות הראשונות "טוב" הוא גופא סימן שהלוחות הראשונות אינם במדריגת העוה"ז, ולכך נשתברו כשישראל חטאו וירדו ממדרגתם העליונה למדרגת העוה"ז. אך אם היה נאמר בהם 'טוב', היו הלוחות שייכים לעוה"ז, ולא היו נשברים כתוצאה מהחטא.

(1357) לשונו שם [תקיח:]: "הלוחות הראשונות לא היו ראויים לפי העולם הזה, ולכך לא נאמר בהן 'טוב'. כי מלת 'טוב' נאמר על המציאות, שהוא מציאות ראוי וטוב. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום 'וירא כי טוב', לומר כי המציאות הוא ראוי וטוב. ולוחות הראשונים, מפני מעלתם לא היו ראויים לפי המציאות העולם הזה, ולכך אין ראוי שיהיה נכתב בהן 'טוב'. ואי אפשר לומר כי הלוחות הם לפי מדרגת העולם הזה, רק אם נאמר שהמקבלים הם ראויים אל הלוחות. שאם היו המקבלים במדרגת המלאכים, אז היו ראוים אל הלוחות. ולכך אם נאמר 'טוב' בלוחות הראשונות, שהיה מורה כי הלוחות הם לפי מדרגת עולם הזה לפי המקבלים. ואם היו משתברים הלוחות בשביל החטא, הרי פסקה טובה חס ושלום מישראל. כי מה שנשתברו הלוחות מורה כי אין לישראל המדרגה הראשונה שהיה להם כבר, והיה מורה שאין לישראל עוד אחר החטא המציאות הראוי, שמורה עליו לשון 'טוב'. אבל עכשיו שלא נאמר בהם 'טוב', ומורה זה כי הלוחות אינם לפי עצם מציאות העולם הזה, רק היה הלוחות במה שהיו ישראל במדרגת המלאכים כשקבלו התורה, אשר אותה המדרגה אינה ראויה לפי מציאות עולם הזה, והיו ישראל גם כן במדרגת המלאכים. וכשנשתברו עתה מפני החטא, לא פסק מישראל שם המציאות הראוי לעולם הזה, אבל פסקה מהן המדרגה שאינה ראויה למציאות עולם הזה, שהיו ישראל במדרגת המלאכים... לכך דוקא בלוחות השניות, שהיו מעשה משה [שמות לד, א], והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה. ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן 'כי טוב'... וזה שאמר רב אשי דלכך לא נאמר בהן 'כי טוב' שיאמרו חס ושלום פסקה טובה מישראל. ורוצה לומר אם כתב בלוחות ראשונות 'טוב', וזה היה מורה כי הלוחות הם לפי המציאות של עולם הזה, ואם היו נשברים, היה זה חס ושלום מורה שפסקה טובה מישראל. ודבר זה מבואר בלי ספק ובלי קושיא". וכן נגע בזה שוב שם פמ"ג [תרעה.], ושם פמ"ד [תרפח.].

(1358) לשונו למעלה פ"א מ"ב [לפני ציון 343]: "כי ההעדר שמקבל הנברא הוא מפני החסרון, אשר הוא הרע הדבק בנברא, מביא אותו אל ההעדר". ובנתיב התשובה פ"א [לפני ציון 132]: "כי ראוי אל החוטא הרע, כי דבק בו הרע, ורודף אחריו הרע". וראה להלן הערה 1518.

(1359) לשונו למעלה פ"א מ"ב [לאחר ציון 336]: "והתבאר כי אין לדבר קיום רק מצד הטוב. וזה כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו טוב, ודבר שהוא חסר, קרוב אל ההעדר, שמגיע אל ההעדר לגמרי". כי חסרון אחד גורר אחריו חסרון שני, עד שהוא מגיע אל ההעדר לגמרי. וכן כתב בגו"א דברים פכ"ה אות א לגבי מחלוקת, וז"ל: "הריב גם כן, כי כאשר יתחיל מעט, סוף שיהיה גדול, עד שלא תוכל להשקיט אותו". ועל כך אמרו חכמים [סנהדרין ז.] "האי תגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח - רווח". וכתב על כך בנתיב השלום פ"א [א, ריח.], וז"ל: "המחלוקת דבק בו החסרון וההעדר, עד שתמיד מוסיף והולך, שכך הוא כל דבר שדבק בו ההעדר, שמוסיף בו ההעדר תמיד. כי הבגד שהוא שלם, קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע, מוסיף והולך הקרע". וכן כתב קודם לכן בנתיב השלום פ"א [א, רטז.], וז"ל: "כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם, קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם. ומיד כאשר מתחיל בו שבר, אז מקבל עוד שבירה, כי דבק בו החסרון". ובנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:] כתב: "כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו, אין צריך שיהיה ירא מן השבירה כאשר הוא חזק. אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה". ובח"א לב"ק צב. [ג, יד.] כתב: "מי שהוא חסר ימשך אחריו עוד חסרון, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר". הרי שחסרון אחד גורר אחריו חסרון אחר. וראה נצח ישראל פכ"ה הערה 7, באר הגולה באר השביעי הערה 269, ולמעלה פ"א הערות 940, 1054, ופרק זה הערות 248, 288, 291, ולהלן פ"ה מי"ז [ד"ה אמנם יש].

(1360) פירוש - בריאה שהיא טובה היא ראויה אל המציאות, כי אין להעדר שום אחיזה בבריאה זו, כי ההעדר דבק ברע, אך דבר שהוא כולו טוב הוא מסולק לגמרי מאחיזת הרע. דוגמה לדבר; אמרו חכמים על דוד המלך [שבת ל:] שמלאך המות לא היה יכול לקחת את דוד, כי לא פסק פיו מללמוד תורה. וטעם הדבר, שאין הרע דבק בטוב, והעוסק בתורה הוא בן חורין ממלאך המות, וכמבואר להלן פ"ג מ"א [ד"ה ועוד בארנו]. ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט:] כתב: "מדת גמילות חסד על ידו זוכה האדם לזקנה ולאריכות ימים... כי גומלי חסדים יש בהם הטוב, כאשר הם עושים טוב לאחרים. ומפני כך ראוי להם החיים והזקנה, כי הטוב מסולק מן ההעדר, שהוא רע. וכאשר הוא מסולק מן ההעדר, זוכה לזקנה, שהוא הקיום בעולם הזה. וכל זה בשביל כי גמילות חסדים הוא טוב, וכל דבר שהוא טוב יש לו קיום, כאשר הוא מסולק מן ההעדר שהוא רע, והוא הפך הטוב".

(1361) בגו"א בראשית פל"ז אות ט [ד"ה ועוד] כתב פסוק אחר מהתורה, וז"ל: "ועוד מצאנו שנקרא העין 'רע', כדכתיב [דברים טו, ט] 'ורעה עיניך באחיך'". אך כאן נאיד מזה, כי אין ראיה מפסוק זה אלא שהעין פועלת רע, אך לא שהיא עצמה מתוארת בלשון "רע".

(1362) כגון; [משלי כה, כ] "ושר בשרים על לב רע", וכן [ירמיה טז, יב] "והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו הרע", ועוד. ובנתיב לב טוב פ"א [ב, רי:] כתב: "הפך המדה הזאת [של לדון לכף זכות] הוא מדת לב רע, והוא המדה הרעה, שהיא רעה מאוד. וכמו שאמרו במסכת אבות [למעלה משנה ט] כי בכלל לב רע הוא הכל. והיוצא מן המדה הרעה הזאת שנאת הבריות, כמו שבעל לב טוב אוהב את הבריות, וחפץ בטובתם, ודן אותם לכף זכות, כך בעל לב רע שונא את הבריות. וכבר בארנו דבר זה אצל 'יצר הרע עין הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם', עיין שם" [הובא למעלה הערה 952]. ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [ד"ה ועוד] כתב: "אבל לשון הרע, לא מצאנו שנקרא 'רע' בכתוב". ובהמשך שם [ד"ה ועל] כתב: "ולא מנו עם אלו ג' לשון הרע, מפני שלשון הרע אינו דומה לאלו ג', כי יצה"ר דבק באדם, וכן עין הרע ולב רע. לאפוקי לשון הרע, אין דבק דבר רע באדם, רק שהוא פעל רע. וכל אלו ג' הם מזג רע באדם, ואף עין רעה יש בני אדם שיש להם מזג עין רע בעין, מזיקים ושורפים בעיניהם. ולא כן לשון הרע, שאינו ממזג רע בלשון, רק המפעל הוא רע. לכך לא כלל עמהם לשון הרע".

(1363) להלן משנה יד [לאחר ציון 1546] כתב: "וזה שאמר כי עין הרע... מוציאין את האדם מן העולם, כי האדם שהוא בעל עין הרע פועל ביותר בכח נפשו, עד שהוא שורף הכל בעין שלו, וזה תגבורת נפשי יותר מן הראוי, ובזה הוא יוצא לקצה אחד". ובנתיב עין טוב פ"א [ב, ריד.] כתב: "נחשב מי שהוא רע עין לגודל הרע הפעל, כמו שפיכות דמים, דודאי עינא בישא קטיל, וזהו אומנות של בעל עין הרע... וכל רע עין דרכו להמית אנשים בעין רע שלו". ובב"מ קז: אמרו "'והסיר ה' ממך כל חולי' [דברים ז, טו], אמר רב זו עין", ופירש רש"י שם "כל חולי - דבר שכל החלאים תלויין בו, וזו עין רעה". ובהמשך שם: "תשעים ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ". ושם בנתיב עין טוב כתב על כך: "ומי שסובר 'והסיר ה' ממך כל חלי' זו עין הרע, ידוע כי עין הרע יש בו כח אשיי שורף, ומקבל האדם היזק מן המזיק אשר יש לו כח אשיי שורף, כי העין הזה שורף כמו האש שהוא שורף... תדע להבין מזה כי בעל עין הרע שורף בעינו, ויש להזהר ולהשמר מזה. ושאר דברים אשר שייכים לעין הרע מבוארים בפרקים אצל 'עין הרע ושנאת הבריות'. ומאוד מאוד צריך האדם להזהר מעין הרע. הן הוא בעצמו... וגם ממון שלו ישמור מעין הרע". ובגו"א בראשית פכ"א אות טז כתב: "רוב חלאים הם על ידי עין הרע". וראה למעלה הערה 933, ולהלן הערה 1548.

(1364) סוכה נב. "שבעה שמות יש לו ליצה"ר, הקב"ה קראו 'רע', שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכג:] כתב: "פירוש כי היצר הזה השם יתברך קרא אותו 'רע', ואין ספק שאין דבר הפך דבר רק כמו הרע לטוב. וראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו 'רע', במה שהוא יתברך הוא הטוב האמיתי, וקרא היצר הרע 'רע', שהוא הפך הטוב. וראוי שיקרא הקב"ה את יצר הרע 'רע', כי הוא יתברך נמצא מחויב המציאות, והמציאות הוא הטוב, כמו שכתוב בכל נמצא 'וירא אותו כי טוב', והיצר הרע הוא הפך זה, שהוא העדר, לכך נקרא 'רע' אל מי שהוא מחויב המציאות, ולכך קראו 'רע'". וקודם לכן שם [ב, קכב:] כתב: "עיקר שמו של היצה"ר 'רע', כמו שאמר הקב"ה קראו ליצה"ר 'רע', שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'". ובנצח ישראל פל"ז [תרפה.] הביא את הגמרא [סוכה נב.] שהיצה"ר היה נראה בעיני הצדיקים כהר גבוה, וכתב לבארו [תרפט.]: "הצדיק אשר הוא טוב הגמור, נדמה לו היצר הרע כמו הר שהוא גדול. כי הצדיק הוא הטוב הגמור, והיצר הרע הוא הרע הגמור, ולפי גודל הריחוק אשר ביניהם נדמה לצדיק היצר הרע כמו הר גדול". ובנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו.] השוה יחס הקב"ה ליצה"ר ליחס הצדיקים ליצה"ר. וראה להלן ציון 1525.

(1365) לשון הרמב"ן שם: "בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם... הזכיר הכתוב בהווה". אמנם ראיה זו מהפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" צריכה ביאור, שהרי בנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב.] ביאר ש"בלבבך" הנאמר בפסוק "לא תשנא את אחיך בלבבך" בא לעקור את השנאה, ולא לבססה, שעמד שם על כך שבמצות אהבה נאמר [ויקרא יט, יח] "ואהבת לרעך כמוך", ואילו באיסור שנאה נאמר [שם פסוק יז] "לא תשנא את אחיך בלבבך", הרי שבאיסור שנאה הזכיר את האחוה ואת הלב, משא"כ במצות אהבה, וכתב לבאר: "ואצל האהבה כתיב לשון 'רעך', ואצל השנאה כתיב 'אחיך', והדבר הזה כי ישראל יצאו מאב אחד, והלב הוא שורש ואב אל כל האיברים, ומחבר כל האיברים ביחד. ומפני כך אין ראוי שיהיה נמצא שנאה בלב, שהוא מוכן מצד עצמו לאחד ולקשר האחים, שהם האיברים, שלא יהיה חלוק בין אותם שראוים שיהיו לאחים. ולכך כתיב 'בלבבך' אצל 'לא תשנא', ולא קאמר כך 'ואהבת לרעך בלבבך', מפני כי מצד הזה אין מחויב שיהיה האהבה, שדבר זה מחייב שלא יהיה שנאה, שהוא החלוק, מאחר שיש להם אב אחד שהוא מחבר אותם, ואיך יהיה הפך זה, שישנא זה את זה" [הובא למעלה הערה 993]. וכיצד לומד כאן מפסוק זה ש"שנאת הבריות אינו אלא בשביל לב הרע", הרי אדרבה, הלב הוזכר בפסוק כסבה לעקירת השנאה. ויל"ע בזה. וראה הערה הבאה.

(1366) במדרש אותיות דרבי עקיבא נוסח א אות ל אמרו: "אין אהבה אלא בלב, שנאמר [דברים ו, ד] 'ואהבת את יי אלקיך בכל לבבך וגו". ואין שנאה אלא בלב, שנאמר [ויקרא יט, יז] 'לא תשנא את אחיך בלבבך'". ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [ד"ה ועל] כתב: "כי שנאת הבריות שהוא שונא את הבריות הוא בלב רע, כי השנאה הוא בלב", ושם הערה 113. וראה למעלה הערה 591. ובנתיב לב טוב פ"א [ב, ריא:] כתב אודות לב רע בזה"ל: "ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת, היא שנאת חנם, היא הקנאה שהוא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה. הפך לב טוב, שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו, וזה מקנא בו, אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה, והמדה הזאת רעה מאוד" [הובא למעלה הערה 933]. וראה הערה 1370.

(1367) פירוש - הואיל ושנאת הבריות היא ענף המשתלשל מלב רע, יקשה מדוע נקטה המשנה בענף ["שנאת הבריות"], ולא בעיקר ["לב רע"].

(1368) שנאמר [דברים טו, ט-י] "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו".

(1369) לשונו בנתיב עין טוב ר"פ א [ב, ריג.]: "כי לב טוב נקרא כאשר הוא חפץ להוציא טוב אל אחר. ולב רע נקרא כאשר אינו רוצה להוציא טוב אל אחר". ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [סד"ה ועוד] כתב: "לב רע שהוא אכזר על הבריות... והוא ענין 'לב רע' באדם".

(1370) לשונו בנתיב אהבת ריע פ"ג [ב, סב.]: "מפני כך אמרו בפרק במה מדליקין [שבת לב:] בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, עד כאן. ודבר זה כמו שאמרנו, כי השנאה הוא בלב, ומפני שהשנאה הוא בלב, אשר הלב הוא שורש כל האדם, השורש נחשב בית אל כל האיברים. וכאשר יש שנאה בלב, אז מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, כי הוא דומה לשורש אשר הוא רע, אשר משיר פירות שלו בעודן קטנים, אבל לא אחר שגדלים כל צרכם. וכן בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים, שאין קיום אל הפרי הזה כאשר השנאה בתוך לבו [הובא למעלה הערה 1223]. ואין להקשות על זה, דמשמע מתוך הגמרא דוקא בניו ובנותיו הקטנים מתים, אבל הוא אינו מת, והרי שנינו כי שנאת הבריות מוציא אותו מן העולם. דאין זה קשיא, כי מה שאמר [בגמרא] בשביל שנאת חנם, היינו אף אם יש אחד [ששונא], שאין שונא את הבריות בכלל, רק לאדם יחידי שונא חנם, אז מגיע לו עונש הזה שאמרנו. אבל שנאת הבריות הוא ששונא הכלל מן הבריות, שאינו נהנה מהם עד ששנוא מן האדם, דבר זה מוציא האדם מן העולם. כי בשביל האדם נברא העולם, וכאשר שונא הבריות שהם האדם בכלל, כאילו דוחה כל העולם, ולכך מוציא אותו דבר זה מן העולם". וגם בגו"א בראשית פל"ז אות ט [סד"ה ועוד] כתב אודות שנאת היחיד בזה"ל: "כי לפעמים אדם שונא את אחר מפני שאין דעתו נוחה הימנו, ואין נקרא שונא הבריות" [הובא למעלה בהקדמה הערה 136, ולהלן הערה 1527]. וראה הערה הבאה.

(1371) הנה כאן ביאר שג' דברים אלו מוציאין את האדם מן העולם, כי הם עומדים כנגד ה"כי טוב" שיש בבריאה. אמנם בהערה הקודמת הובאו דבריו מנתיב אהבת ריע פ"ג שביאר שם ש"שנאת הבריות הוא ששונא הכלל מן הבריות, שאינו נהנה מהם עד ששנוא מן האדם, דבר זה מוציא האדם מן העולם. כי בשביל האדם נברא העולם, וכאשר שונא הבריות שהם האדם בכלל, כאילו דוחה כל העולם, ולכך מוציא אותו דבר זה מן העולם", וזהו טעם אחר מדבריו כאן. ויש לומר, כי דבריו בנתיב אהבת ריע הם לפי הסברו הנוסף למשנתינו שיביא להלן במשנה יד [מלפני ציון 1556 ואילך], עיין שם.

(1372) בראשית פל"ז אות ט [ד"ה ועוד, וד"ה ועל], והובא בהערות הקודמות. ושם עסק בביאור דברי רש"י [בראשית לז, ב] שכתב: "כל רעה שהיה [יוסף] רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודין על העריות", וביאר שם כיצד ג' דברים אלו מקבילים ללב רע, עין רע, ויצר הרע.

(1373) להלן במשנה יד [מציון 1467 ואילך] יחזור לבאר את המשניות האלו בפנים יותר עמוקות, וכוונתו כאן להסברו השלישי בדברי רבי יהושע [ראה הערה 1574].

(1374) כן ביאר להלן במשנה יד, ושם לאחר ציון 1482 כתב: "ויש לך לדעת כי מה שאמר רבי אליעזר 'יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך' הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא... כי כאשר נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים... ומפני זה ראוי לעולם הבא... ואומר אחר כך 'ואל תהא נוח לכעוס'... כי הכעס הוא מביא את האדם לידי חטא, עד שהוא מאבד את האדם מן העולם הבא... ואחר כך אמר 'ושוב יום אחד לפני מיתתך'... ובשביל זה יהיה לו חיי עולם הבא בשלימות".

(1375) כמבואר להלן במשנה יד [לאחר ציון 1528], שכתב שם: "והבן מה שאמר שמוציא אותו מן העולם, כי העולם הזה עולם שוה... והנוטה מן השווי אל הקצה הגמור הוא יוצא מן עולמו, ודבק בו ההעדר לגמרי". וראה להלן הערה 1529.

(1376) על ידי שהם כנגד הטוב שבבריאה, או שהם גורמים לאדם לאבד מן העולם הזה.

(1377) ששלשת הדברים מתאחדים לדבר אחד, וכמבואר למעלה משנה י לפני ציון 1285. ובכת"י כאן כתב: "והם דבר אחד כמו שאמר 'הם אמרו שלשה דברים', [השלמת] האדם בכל. ובארנו לך כי השלמת הכל כאשר יושלם בג' דברים, הן עם זולתו מבני אדם, [הן] יהיה שלם בעצמו, הן שיהיה שלם עם בוראו". ולפי זה "עין הרע" הוא חסרון עצמו, שאינו מסתפק במה שיש לו [עיין רע"ב]. "יצר הרע" הוא חסרון כלפי בוראו ["אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי" (ברכות סא.), ופירש רש"י שם "אוי לי מיוצרי אם אלך אחר יצרי"], ו"שנאת הבריות" היא חסרון כלפי זולתו. וראה להלן מציון 1467 ואילך שחזר לבאר את משנתינו בהסבר שני.