מלאכת שלמה על משנה חולין · פרק 9 · משנה 3

בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה כצ"ל. ובגמ' מסיק תנא כמה כדי אחיזה טפח והתניא טפחיים ומשני אביי אמר טפח כפול ופי' רש"י ז"ל יש טפח ששיעורו כפול ואית מאן דמפרש בגמ' דטמאה דקתני במתני' בהמה טהורה טרפה ששחטה והיא של מוקדשים והיא מטמאתו אם נוגע בה דקיימא לן דטרפה ששחטה מטמאה במוקדשין מדרבנן ומש"ה לשטיחה כדי אחיזה טמא יותר מכדי אחיזה טהור אבל אי טמאה הויא נבלה או טמאה ממש דאפי' שחטה הויא נבלה ס"ל דאפי' יותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה דכיון דטומאת נבלה מדאורייתא גזרינן אבל השתא דמיירי בטריפת קדשים דטומאה מדרבנן לא גזרינן וכן פי' נמי מתני' דכלים דטלית שהתחיל לקורעה כמו שכתבתי שם פכ"ח סימן ח':

המרגיל. מה שפי' רעז"ל הוא פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' מרגיל היא מלאכה שלישית בהפשטה זרה מאוד והוא שמוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל:

כולו חבור. כתבו תוס' ז"ל די"מ כולה מתני' משום טעם שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות ואם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמרי' לעיל דעור שכנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשוב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דבשלמא לרב דאמר דמכדי אחיזה ואילך טהור העור המופשט עד מקום חבורו ניחא אלא לרב אסי דאמר דלעולם טפח הסמוך לבשר טמא משום יד אמאי קתני מתני' דלחמת כולו חבור לא היה לו לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמ"ש בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דה"ז חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא וכו' עכ"ל ז"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות שאר אבות הטומאות פ"א כרב. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה י':

עור שעל הצואר. ר"י בן נורי אומר אינו חבור דמעצמו נפשט והאי כולו חבור דקתני לריב"ן לאו דוקא כולו אלא עד החזה רש"י ז"ל:

וחכמים אומרים חבור ער שיפשיט את כולו. בשומר העשוי לינתק מאליו קמיפלגי מ"ס הוי שומר כל זמן שלא ניתק לגמרי ומ"ס לא הוי שומר: