עיקר תוספות יום טוב על משנה ערכין · פרק 7 · משנה 1

והיא שדה שירש האדם ממורישיו. הר"מ:

כדכתיב אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו', משנת ולא שנת היובל בכלל, אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא, וקאמר יתן חמשים:

ותימה, דפונדיון הוא חצי מעה, ותנן בסוף פרק קמא דשקלים דלמחצית שקל קולבון מעה כסף וחכ"א חצי. ומפני כן כתבו התוס' דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון, ואינו אלא להשוות השנים שיהיה סלע ופונדיון למ"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון אחד. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד, אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע, דהוי כעין מקח וממכר, ולא שייך הכרעה אלא כשמחליפים מעות לשולחני:

לפי שאם הקדיש, מקודשת בלי ספק, ואפילו יום אחד לפני היובל. הר"מ:

גמרא. ולאו דוקא נקט דמקדשא, דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה. תוס':

שהמקדיש שדהו בשנת היובל אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. ועתוי"ט:

חומר. הכי כתיב קרא. ופירש הת"ח, דקשה לו אמאי נקט תנא חומר. הול"ל כור כלישנא דרבנן:

גמרא, דומיא דסלעים. ופירש"י משום דזרע כתיב:

תימה, דלמאי נפקא מינה מתחשבין באפי נפשייהו כו'. אבל הר"מ כתב ומחשבין לה מה שראוי להם כו'. ולפיכך נראה לי להגיה בדברי הר"ב ונפדין בשויין והשאר לפי חשבון. ועוד יש לומר, דדעתו כדעת התוספ' דהנפקא מינה שלא חשבינן להו המדרון. ועתוי"ט:

פירוש, הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה, רשאי, דגואל לחצאין כדתנן בפרק ט' משנה ב':