לחם שמים על משנה בבא בתרא · פרק 5 · משנה 11

אבל ביבש א"צ והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע"כ. לא ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה.

בדקה לא ימוד בגסה דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א"א למחוק כ"כ בצמצום. ע"כ מתי"ט. ולא ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. שוב עיינתי בנ"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. גם מש"ע תי"ט בשם רשב"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ"כ כו'. אין לו הבנה. ונראה שט"ס בלשונו. וכך צ"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. אמנם הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. גם אין כך הנוסח בפירוש רשב"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל.

לא יגדוש ואע"פ שמוסיף בדמים. נראה דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. דאל"ה פשוט דכל תנאי שבממון קיים.