יכין אהלות · פרק 3 · סעיף 44

המת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו
ודוקא כשאותו שמינית שמחייו. זב מהגוף סמוך וקודם למיתתו. [כך כתב הרמב"ם [פ"ב מטו"מ הי"ג] וכן משמע לישנא דמתניתין הכא וכן לקמן משנתינו לא נקט דם חי ודמו משמת שנתערבו. ונ"ל עוד דלהרמב"ם זהו פי' מה דקאמר הש"ס [נדה ע"א א] ועדיין מטפטף ר"ל שמהחיים למותו הי' מטפטף והולך. וכדי שלא יהיה הדבר כהלכתא בלא טעמא. נ"ל דטעם הדבר דדוקא כשזב הדם מהגוף משעה שהוא חי עדיין עד אחר מותו. מצוי הוא שיתערבו ב' מיני דמים אלו. אבל שיערב בידים דם מהחי עם דמו משמת מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. אמנם בתוס' [נדה הנ"ל ד"ה ה"ג] פי' ועדיין הוא מטפטף. ר"ל שבאותה שעה שנטמא הטהור בהדם היה גוף המת מטפטף והולך דאז גזרינן שמא יטפטף עוד עד שיהא שם ודאי רביעית מלאחר מיתה ויגע בו אח"כ]: