החורש את שאינו שלו
מהרמב"ם משמע לכאורה דהטעם הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כחולין ד"מ ע"ב]. מיהו א"א לומר כן. דוכי ס"ד שהזורק חלב לתוך קדירת חבירו לא יאסרנו [וכקושיית תוס' יבמות דפ"ג ב']. אע"כ דהא דאין אדם אוסר את שאינו שלו היינו רק באיסור התלוי במחשבת הפועל. משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום גלגול עצם כשעורה. ומ"ש בשלו או בשל חבירו. אלא נ"ל כוונת רבינו. משום דמצד הדין טהור לגמרי. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א] ואיכא נמי ס"ס. שמא לא נתפרר עצם למקום הלוכו. ואת"ל שבא עצם לשם אולי לא הסיטו המהלך שם. אלא רק מטעם קנסא טימאו השדה. מדביזה המתים. או משום שע"י חרישתו אפשר שיתפררו העצמות לשם. ותתרבה הטומאה בא"י [ועי' לקמן סי' כ"ב]. וכיון דזה חרש שדהו בלא דעתו. לא ס"ד דנקנס עי"ז לבעל השדה:
מהרמב"ם משמע לכאורה דהטעם הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כחולין ד"מ ע"ב]. מיהו א"א לומר כן. דוכי ס"ד שהזורק חלב לתוך קדירת חבירו לא יאסרנו [וכקושיית תוס' יבמות דפ"ג ב']. אע"כ דהא דאין אדם אוסר את שאינו שלו היינו רק באיסור התלוי במחשבת הפועל. משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום גלגול עצם כשעורה. ומ"ש בשלו או בשל חבירו. אלא נ"ל כוונת רבינו. משום דמצד הדין טהור לגמרי. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א] ואיכא נמי ס"ס. שמא לא נתפרר עצם למקום הלוכו. ואת"ל שבא עצם לשם אולי לא הסיטו המהלך שם. אלא רק מטעם קנסא טימאו השדה. מדביזה המתים. או משום שע"י חרישתו אפשר שיתפררו העצמות לשם. ותתרבה הטומאה בא"י [ועי' לקמן סי' כ"ב]. וכיון דזה חרש שדהו בלא דעתו. לא ס"ד דנקנס עי"ז לבעל השדה: