עיקר תוספות יום טוב על משנה עירובין · פרק 7 · משנה 11

דר"א. בגמרא פריך מ"ט דר"א הא לא משיך ומשני עשאו כד' פרקים בשנה שהעמידו דבריהם על ד"ת שמעות קונות. ה"נ מפני תקון שבת העמידו על דין תורה:

בדברי רש"י וזוכה ביו"ד ומשמע דר"ל שזיכה לו ע"י אחר כו' ואפ"ה לא מהני ליה לפי כו' ומעות אינן קונות ומה שזיכה ע"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. ולפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע"י אחר מהני ומ"ש הר"ב ואפילו כולו אזיכה קאי כו' עד דמסיק דבכוונת הנותן תלוי דאם היה כוונתו שיזכה ע"י האחר ושהאחר יזכה לו מהני דהוי כאלו. עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. וכן אם נתכוין החנוני ככל חוקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואף על פי שהנותן מעות לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה. מ"מ לא מפני כן נאמר שהוא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ומפני כן לא יזכה בערוב ; ותרוייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וגם הנותן דאלו נתכוין החנוני זכה זה בשאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן ואלו נתכוין הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב אע"פ שהחנוני לא נתכוין מ"מ היה קונה במשיכת שלוחו. ועתוי"ט:

רש"י. ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני וז"ל הטור שהרי עשעו שליח לערב בענין שיועיל וכיון שא"א להיות עירוב אא"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאלו אומר שיזכה לו כמו לאחרים:

וקשיא דהכא שביקש מידו זאת לערב בעבורו האיך שייך לומר שלא מדעתו דבשלמא טעמא דמעות אינן קונות כו' וכדפירש לעיל ניחא ע"כ נראה כפירוש הרא"ש דהא דקתני שאין מערבין מלתא באפי' נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. וה"ק ואין מערבין וכה"ג בפ"ג דביצה שאפר כירה מוכן הוא. תדע דאי קאי אנותן כו' ה"ל למתנייה קודם הך דתני ומודים חכמים:

בערובי חצירות. והא דתנן במ"ז צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר"ב בחצר שבין ב' מבואות והטעם כמש"ל (אות ט"ז) בשם המגיד דחוב הוא שאינו רוצה להשתתף בשתיהן. וה"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושי דבני החצר עצמו שאם לא יוכלו לטלטל כליהם לחצר ישבתו איש איש בביתו ולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. תוי"ט: