תוספות יום טוב על משנה טהרות · פרק 1 · משנה 1

שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר"ב במשנה דלקמן. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י"ב:

צריכה מחשבה. פי' הר"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שא"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ"ו דנדה דף נ"א * [ופי' מחשבה עיין מ"ש ספכ"ה דכלים ד"ה ומחשבה]:

הכשר. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר"ב:

ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה:

בכביצה. כתב הר"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. *(וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ"ק דתרומות) והר"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ"ב דלקמן. אפרש שם בס"ד:

בכביצה. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ד דמעילה ומ"ש שם:

וכזית בבית הבליעה. כתב הר"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:

בבית הבליעה. פי' הר"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג"כ אינה מטמאה. בת"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס"ד *[ומ"ש הר"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ"ק דכלים]:

טעון הערב שמש. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר:

וחייבים עליה על ביאת המקדש. כתב הר"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ"כ הרמב"ם ובת"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

והאוכל אבר מה"ח ממנה סופג את הארבעים. כ' הר"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ"כ הרמב"ם. והביא ראיה מדתנן בפ"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ"ש הר"ב במ"ג פ"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ"ז דחולין דף ק"ב. א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהמ"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע"פ שצריך ג"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר"ב שם. מ"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר"ב והרמב"ם. ועוד צ"ע על הר"ב במשנה ג'. וא"ת ומתני' מאי קמ"ל. לא קשיא דקמ"ל לאפוקי ר"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע"כ. וכ"כ ג"כ בחבורו ספ"ג מהא"ה (הלכה י"ו) וכתב הכ"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ"ו דעדיות. ובפ"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ"ע:

שחיטתה ומליקתה כו'. כתב הר"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע"ש. ומ"ש הר"ב וה"ה לטרפת עוף. בק"ו ילפינן לה במשנה ספ"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו:

רבי יהודה אומר אינן מטהרות. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים: