תוספות יום טוב על משנה טהרות · פרק 2 · משנה 2

רא"א האוכל אוכל ראשון כו'. שמצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם שאוכל המאכל חמור מן המאכל) דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמאה ואילו אכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא פ"ב דחולין דף ל"ד. וכתבו התוס' סוף דף ל"ג דאע"ג דכולה גזירה מטעמא דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקים דתרומה בפיו. וא"כ אפילו אי נעשהו שני סגי דתו לא אתי להכי דהא שני עושה משקים תחלה מ"מ ר"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. ע"כ. ומ"ש הר"ב ודוקא שאכל חצי פרס אע"ג דלפום טעמא דזמנין דאכיל כו' מכי אכל כביצה אטמי ליה שמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש"ה לא גזרו בפחות. הר"ש. ומ"ש הר"ב בכאן מחלוקת רמב"ם ורש"י ובפ"ק משנה ג' מסתים סתם לן כהרמב"ם עוד יש מקומות דעביד הכי ומקומות דעביד הכי והראיתים במשנה ב' פ"ח דעירובין:

אוכל שלישי שלישי. ואע"ג דלא שייכא בהו גזירה דזימנין דאכיל כו' דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים באוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי. הר"ש:

רי"א האוכל אוכל ראשון כו' שני. כתב הר"ב דס"ל דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו. דלא גמרינן מנבלת עוף טהור דחדוש הוא (דכל שאר הטומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזירת הכתוב הוא ואין למדין ור"א סבר למדין) אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכל. דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. ור"א טומאה משיעורין לא גמרינן (דשיעורין מלתא באנפיה נפשיה הוא ולא משום חומרא וקולא. אלא אוכל דמטמא כביצה. כך שיער בו הכתוב כמ"ש הר"ב במשנה ה' (פרק ד' דמעילה) ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון בו רבנן) גמרא שם:

ואוכל שני שני. כתב הר"ב לפי שמצינו שני עושה שני ע"י משקין כו'. וא"ת מאי צריך להאי טעמא לימא דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה כו'. וי"ל דאי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למגזר דלא להוי מילי דרבנן חוכא ואטלולא. תוס' דשבת פ"ק דף י"ד [ד"ה רי"א] ודחולין דף ל"ד שם. וכתבו עוד. וא"ת ואמאי לא קאמר ע"י ספר שכן מצינו בהדיא לרבי יהושע דאמר הכי במשנה ב' פרק ג' דידים. ותירצו שמא כשראה שלא קבל ר"א תשובתו במשקין. חזר והשיב לו מכתבי הקדש. כ"כ במסכת שבת [ד"ה מצינו]. אבל בחולין [סד"ה תנא] כתבו די"ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל (שני) דעביד מאכל אחר שני. דומיא למאכל (שני) דעביד אדם שני. ועוד דהא דספר עביד ידים שניות. וגם פוסלים את התרומה. לאו משום טומאה. אלא משום חומרא ע"כ. אבל לפי זה קשה מה השיב שם במסכת ידים. וכמ"ש שם הר"ש. ובפ"ג דחגיגה דף כ"ד הקשו. אמאי לא קאמר ביד שמטמאה חברתה. דהכי ס"ל לר"י התם במסכת ידים. ותירצו דלא חש להביא ראיה ממה שאמר איהו. ע"כ. ומ"ש הר"ב משום דזמנין אכיל כו' ושדי כו'. ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלים טמאים שלא יהא רגיל אצל תרומה. רש"י דשבת. והרמב"ם בפ"א מהאה"ט כתב שמא יאכל כו' וישתה עליו משקה תרומה כו' וכבר בארנו שאסור לאכול תרומה טמאה. והא דכתב הר"ב ופסיל להו. הכי איתא בגמ'. וטעמא דאכתי לא גזרו שיהיו משקים תחלה ולא מטמא להו ומ"מ בדעתם היה לגזור ולפיכך שפיר קאמר דמצינו שני עושה שני ע"י משקים כו' תוס' דשבת [ד"ה ושקיל] וכתבתים כבר שם במשנה י"ח דבר:

שליישי שני לקדש. כדמפרש דהאי שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא. וטהרתה טומאה הוא אצל הקדש כדתנן בפ"ג דחגיגה. הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קדש וחיישינן באוכל שלישי דידי' דלמא ראשון הוא והאוכלו שני. כן לשון רש"י במסכת שבת. וכ"פ הר"ב במשנה ו' דשלישי בתרומה ראשון לקדש. והא דבחולין כתב רש"י דשלישי בתרומה מספקינן ליה בשני. לאו דליכא לספוקי אלא בשני ולא בראשון. דודאי אף בראשון איכא לספוקי. דכטומאה היא אצל אוכלי קדש. ומשום דכי נמי לא מספקינן אלא בשני סגי לן. דהא אוכל אוכל שני נעשה שני. משום הכי לא כתב אלא דאיכא לספוקי בשני דבהכי סגי לן:

ולא שני לתרומה. כתב הר"ב דאי נגע בתרומה לא פסלה ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה. ומדיוקא דייקינן למילתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי ונפסל גופו מלאכול בתרומה. והוא גמרא ערוך בחולין. לכך נראה בעיני שז"ש הר"ב והכי מוכח כו' צ"ל והכי מוכיח כו' ודו"ק. ובפ"ה דסוטה דף ל' כתבו התוס' בשם ספר הישר דלא נודע טעם גזרה זו אא"כ נאמר רבו בגזירות וגזרו גזירה לגזירה. ע"כ. ואשתמט להו גמרא ריש פי"ב דזבחים דף צ"ט. באכילה עבוד רבנן מעלה. בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה:

לטהרת תרומה. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דלאו כקדש דמו. דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהם שם טהרת הקדש. הר"ש. ועיין בסוף פירקין: