הון עשיר על משנה שקלים · פרק 3 · משנה 1

בפ(י)רוס. כתב הר"ב, לשון פרוסה דהיינו חצי, ע"כ. ובלשון מחצית השקל נקט התנא זמן תרומתו לסימן:

ולא במנעל ולא בסנדל. כתב התי"ט, ביבמות (דף קב:) מסיים בה לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל בעזרה, ע"כ. ותמהני אמאי נשנו באמצע הדברים שהם משום חשד, אבל לפי מה שפירש רש"י התם (ד"ה ואין צריך לומר) דטעם זה הוא מלבד החשד אתי שפיר:

ואומר ומצא חן ושכל טוב וגו'. אתא לאשמועינן דלא בלבד מן החשד צריך להזהר מן הבריות כמו מן המקום, אלא אף ישתדל להיות אהוב מן הבריות כמו מן המקום, כמשאז"ל (כתובות יז.) לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכל זה הוא כשאין בזה פגם לכבוד המקום. ועל פי טעם זה מתיישב אמאי לא נקט נמי המקרא דנביאים דהביא הירושלמי (ה"ב יד.) וכתבו התי"ט, דלא שמעינן מיניה שום חדוש יותר מהפסוק של והייתם נקיים כמו שאנו לומדים מפסוק ומצא חן וכו', והירושלמי עצמו לא הביאו אלא להורות שיש גילוי בענין זה בתורה בנביאים ובכתובים כמ"ש התי"ט אלא שהוא דרך דרך אחרת:

שלשה פעמים. כנגד שלש קופות, כנגד שלש סאין, כנגד שלש תרומות. ורמזו לנו נמי בזה שבכל פרק מג' פרקים שתורמים, אע"פ שהיו מכוונים בכל פרק בפרט לקצת מבני ישראל כדתנן לקמן, מ"מ בכלל כוונתם היתה על כלם כאילו כבר תרמו כל השלשה תרומות, כמו שפירש הר"ב במשנה דלקמן וכן בריש פרקין שכשהיו תורמין היו מכוונין לתרום על הגבוי ועל העתיד לגבות, והכי מפורש בירושלמי (ה"ג יד.) שהיו מכוונין בכל פעם בפרט ובכלל: