ברטנורא על משנה חולין · פרק 10 · משנה 3

בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות, דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה:

אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא:

צריך שירשום. שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה:

ואם אמר, לו. אם אמר כהן לישראל פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה:

פטור. ישראל מן המתנות:

אמר לו. ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו:

והיו בהן מתנות. הקיבה, שהיא אחת מן המתנות:

נותנן. לוקח זה לכהן:

ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה:

לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו: