משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 8 · משנה 4

הרישא של המשנה היא המשך למשניות הקודמות הדנות בהלכות העבודה בכלאיים, והחלק השני של המשנה עד סופו של הפרק סודר את ההלכות בטיבם של הכלאיים, מי מותר במי, מי נחשב לבהמה ומי לחיה. החלוקה של המשניות כפי שהיא לפנינו אינה תואמת את סדרן של ההלכות.

אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון – שנוהגים בו בעלי חיים אחרים, ולא לאחר הקרון – הירושלמי מסביר: "[מפני מה הוא אסור]¹⁰תוספת זו מצויה בכ"י רומי ובספרי ראשונים. ראו באהבת ציון וירושלים, עמ' 64, ובספרי ראשונים נוספים. אמר רבי יוחנן מפני שזה נושא עצלותו שלזה וזה נושא עצלותו שלזה. רב אמר מפני שנושאין את החבל שבנתיים" (לא ע"ג), כלומר שני בעלי החיים שנושאים את הקרון נושאים אף את החבל שקושר את הסוס לצדדי הקרון או לאחוריו. כפי שאמרנו, הקצב של העגלה הוא הקצב המשותף של שלוש הבהמות, וגם לבהמה שבצד אחריות ושותפות בו.

בתוספתא נאמר "רבי מאיר מתיר" (פ"ה ה"ד), בירושלמי "רבי מאיר פוטר" (לא ע"ג) ואילו בספרי: "לא תחרוש... יחדו, פרט לקושר את הסוס לצדי הקרון או לאחר הקרון" (פיסקא רלא, עמ' 264). המשנה אינה שונה בהלכה זו מחלוקת בין חכמים לרבי מאיר כבהלכה שבמשנה הקודמת, אך בברייתות שבתוספתא ובתלמוד הירושלמי נשנתה אף בהלכה זו מחלוקת חכמים ורבי מאיר. בספרי נשנו דברי רבי מאיר בסתם, שאין עוברים על איסור כלאיים אם אינם עושים במלאכה "יחדיו".

ולא את הלבדקס לגמלים – מרובים השינויים בכתיב של המילה "הלבדקס". בסוגיה בירושלמי: "ולא הליבדקס" (לא ע"ג), ומכולם עולה הפירוש שמפרש הירושלמי "[על]¹¹כך בכ"י רומי. שם ליבוי על שם לובים וכושים". כיוצא בו במשנת שבת: "יוצא הגמל באפסר... ולובדקיס בפרומביא" (פרומביה) (פ"ה מ"א), ואף שם פירש הירושלמי: "על שם לובים" (ז ע"ב). כך אף בבבלי: "ולובדקים – חמרא לובא" (שבת נא ע"ב). החמור הלובי היה מצוי לרוב בארץ ישראל, וסתם חמור נקרא "לובי". הכתוב בבראשית "ועיָרִם עשרה" (לב טז) מתורגם בתרגומי ארץ ישראל, בתרגום יונתן, ירושלמי וניאופיטי: "ולבדקין"¹²בצורות כתיב שונות. , והכתוב "אֹסרי לגפן עירֹה" (בראשית מט יא) נתפרש בבראשית רבה: "גפן שכחה רע אוסרין לה לבדקוס אחד"¹³פרשה צח, עמ' 1258. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 98-97. , וכיוצא באלו במסורות שונות.

בראש שיירת הגמלים היו קושרים חמור ששימש את צרכיו האישיים של מוביל השיירה (איור 52). על החמור אפשר לעלות ואף לרדת ממנו בקלות, והחמור אף חכם לדעת את הדרך ולהימנע מן הסכנה. עובדה זו עולה מציורים ומפסיפסים המתארים שיירת גמלים, ונהוגה הייתה כל הדורות עד לימינו אנו.

אף בהלכה זו חלוק רבי מאיר ומתיר לקשור את החמור לשיירת הגמלים. בתוספתא נאמר: "ולא את [הליבדקס]¹⁴כך בכ"י ערפורט וספר יראים סימן שפח, עמ' 408. לגמלים. רבי מאיר מתיר" (פ"ה ה"ד), ובמדרש ההלכה בסתם: "הלבדקס לגמלים אינו בכלל לא תחרוש יחדיו" (ספרי דברים, כי תצא פיסקא רלא, עמ' 204).

רבי יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס – נקבת הסוס, אף על פי שאביהן חמור מותרין זה עם זה – שכן בכלאי בהמה אין הולכים אלא לפי האם ואין חוששים לזרע האב, וכל הנולדים מן החמור – נקבת החמור, אף על פי שאביהן סוס מותרין זה עם זה – שכן חל עליהם אותו כלל שאין חוששים לזרע האב.

אבל הנולדים מן הסוס – נקבת הסוס, עם הנולדים מן החמור – מנקבת החמור, אסורין זה עם זה – שהרי הולכים אחר האם.

משנתנו שונה את דעת רבי יהודה בלבד, אולם בתוספתא נמצא: "רבי יהודה אומר בני סוסה ובני חמורה כאחד אוסרין זה את זה וחכמים אומרין כל הפרדות מין אחד הן" (פ"ה ה"ה). אף הירושלמי מביא בדיונו "כל מין פרדות אחד" (לא ע"ג), ובתלמוד הבבלי בחולין מביאים את משנתנו ועליה אומר שמואל: "זו דברי רבי יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן" (עט ע"א)¹⁵והשוו הסוגיה בבכורות יג ע"א. .

הנולדים מסוס וחמור הם כמובן הפרדות, ורבי יהודה מבחין בין פרדה שאביה חמור לבין זו שאמה אתון. ההלכה מלמדת שהכלאת חמור וסוס הייתה רגילה והתרחשה לנגד עיניהם של הצרכנים היהודיים. יש להניח שמגדל יהודי נמנע מההכלאה, אבל כאמור במשנה א מותר לקיים כלאיים, ולכן מותר להשתמש בפרדה. המשנה לא רק מאשרת זאת אלא גם מלמדת שהמצב הרגיל היה שהחקלאי היהודי ידע כיצד הוכלאו הוריה של אותה פרדה, כלומר הוא עקב אחר הגוי השכן והכיר את התהליך. ייתכן שחכמים אינם מקבלים אבחנה זו משום שלעתים קרובות כבר קשה לברר כצד הוכלאו הוריה של אותה פרדה. כפי שנראה במשנה הבאה יש שפירשו שפרדה כזאת שאיננו יודעים כיצד הוכלאה היא "פרוטית".

הדגשנו שהמשנה מתירה את הרכיבה על הפרדה. אבל בתוספתא מובאת דעתו של איסי הבבלי: "אסור לרכוב על גבי פרדה, מקל וחומר. ומה אם במקום שמותר ללבוש שני חלוקות כאחד הרי הוא אסור בתערובתן, מקום שאסור לנהוג שתי בהמות כאחד אינו דין שאסור בתערובתן. אמרו לו הרי הוא אומר 'והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אתו אל גחון'. אמר להן אין משיבין מתקוע. אמרו לו הרי הוא אומר 'ויעש דוד הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו רק בדבר אוריה החתי' " (פ"ה ה"ו). אם כן איסי אוסר להשתמש בפרד, והתקדים המקראי נראה בעיניו כפסול. אגב כך הוא מאשים את דוד בחטא שטיבו אינו ברור, אך מההקשר נראה שהוא רומז לחטאו של דוד עם בת שבע¹⁶חכמים מתגוננים בטענה שחטא זה היה יחידי, ואיסי מכנה את דוד "תקוע" על משקל כרוז, הוא משקל בעלי מקצוע שעיסוקו רומז למעשה המכוער. לפירוש אחר ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 651. פירושו מגן על כבודו של דוד, אך אין בו הסבר למימרה שבתוספתא. . איסי זה הוא תלמידם של רבי יהודה (תוס', זבחים פ"ה הי"ז, עמ' 483) ורבי מאיר, אך עיקר פרסומו הוא שהיה חלק מקהלא קדישא דבירושלם, אותה חבורת חסידים ואנשי מעשה שהקדישו עצמם לחיי קודש. החסידים היו חלק מעולמו של בית המדרש, אך הם לא היו חכמים מובהקים אלא זרם פרוש מעט והיו להם הלכות מחמירות משל עצמם¹⁷לחסידותו של איסי בן יהודה ראו ירו', בבא קמא פ"ג ה"ו, ג ע"ד; בבלי, לב ע"א. לתנועת החסידים ראו ספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות; ספראי וספראי, חסידים וחכמים. . הנימוק שאיסי משתמש בו הוא טכני-הלכתי, הדמיון בין מצוות כלאי חיות לכלאי בגדים או צמחים. אבל ייתכן שהנימוק לתפיסתו של איסי הבבלי הוא ההיבט המוסרי שכבר הוזכר לעיל. הפרדות נחשבו לבעל חיים המשמש למותרות ומזיק ואינו מועיל ליישובו של עולם, ולכן נאסר השימוש בו. ייתכן שהדעה שהפרדה היא ברייה מששת ימי בראשית נועדה לרכך את תדמית העברה ולהסביר את השימוש בבהמה זו¹⁸על כך ראו לעיל פירושנו לפ"ב מ"ה. .