משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 5 · משנה 2

כרם שהוא נטוע – שורות שורות, עד פחות מארבע אמות – שאין בין שורה לחברתה ארבע אמות. מכאן משמע שבכרם רגיל הרווח בין השורות, ומן הסתם גם בין הגפנים באותה שורה, הוא ארבע אמות. כך גם אומר רבי שמעון בפשטות: "כרם שנטוע על פחות מארבע אמות או יתר על שמונה הרי זה אינו כרם" (תוס', פ"ג ה"ה). הווה אומר, הצפיפות המקובלת הייתה 64-16 אמות רבועות לשיח. להלן נשתמש במספר הממוצע של 40 אמות רבועות, ובבית סאה הנטוע בצפיפות כזאת יש מקום לקצת יותר מ- 60 גפנים. הכרם הנוכחי שהמשנה עוסקת בו הוא צפוף מדי²ראו על כך גם בפירושנו למ"ה. .

רבי שמעון אומר אינו כרם – ואין צורך להרחיק את הזרעים מן הגפנים אלא שישה טפחים בלבד, כי הם נידונים כגפנים יחידות, ופירש רש"י: "הואיל ואין לו כל צרכו בין שורה לשורה להלוך העגלה והוי כיער ומותר בכלאים"³בבלי, עירובין ג ע"ב, ד"ה "והא איכא". העתקנו את דברי רש"י לפי ציטוט דבריו במלאכת שלמה למשנתנו. . הליכת העגלה אינה בדווקא המציאות הארץ-ישראלית, ואולי היה נכון יותר לומר שאינו יכול לעבור עם הבקר וכליו. הנוסח "עד" נמצא רק בכתב יד קופמן ובשני קטעי גניזה, ובשאר הנוסחאות: "על".

העגלה (קרון) נחשבת לכלי שרוחבו ארבע אמות, על כן דרך מעיר לעיר רחבה יותר משמונה אמות כדי שתתאפשר תנועה דו סטרית, "שיהא קרון הולך וקרון בא" (ירו', בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א).

העגלה נזכרת במקורות התלמודיים פעמים מעטות מאוד שכן התובלה הרגילה הייתה בחמור. רוב האזכורים לעגלה הם על עגלת אבנים או עגלה לילדים (להובלת ילדים או משחק ילדים⁴ראו על כך בהרחבה בפירושנו לביצה פ"ב מ"י; שוורץ, עגלה. לעגלה באופן כללי ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 289. ). קשה להטיל ספק בכך שבפועל היו העגלות בארץ נדירות, וזו הסיבה לכך שאינן נזכרות במקורות אלא לעתים רחוקות. עם זאת, חכמים הכירו את העגלה ככלי תובלה אפשרי. המשנה, למשל, מזכירה את החמר, הגמל והכתף (בבא מציעא פ"ו מ"ה), ורק התוספתא שם מוסיפה את העגלה והספינה הנדירות יותר (שם פ"ז ה"י; בבלי, פ ע"א-ע"ב). הסיבה למיעוט השימוש בעגלות ברורה. ברוב הדרכים הכפריות לא היה אפשר להשתמש בעגלה, שכן טיב הדרך לא אִפשר זאת. רק בשטחי המישור היה השימוש בעגלה אפשרי. החוק הרומי אסר הפעלת עגלות הנושאות משקל מעבר ל- 600 ק"ג בערך, על כן העגלות המצוירות בפסיפסים מהתקופה הרומית ברחבי האימפריה נושאות עמן משקל כזה לכל היותר⁵דונקן-ג'ונס, כלכלה, עמ' 366-364; גרין, ארכאולוגיה, עמ' 39-36, ושם סיכום מחקרים קודמים. . השאלה למה אסר החוק הרומי התקנת עגלות בעלות כושר נשיאה רב יותר נידונה במחקר, והוצעו לכך הצעות שונות. דומה שעדיין אין לכך תשובה משביעת רצון, אבל אין זה משנה את הנתון עצמו. את העגלה הרומית משך, בדרך כלל, צמד שוורים, ואלו התנהלו לאטם, כך שההובלה בעגלה, גם בשטחי המישור, הייתה יקרה מהובלה בחמור.

מצב העגלות או הקרונות בארץ ישראל היה דומה. התוספתא קובעת שכושר הנשיאה הרגיל של עגלה הוא 576 ק"ג (שם פ"ז ה"י; בבלי, פ ע"א-ע"ב). הקרון רתום לצמד. בדרך כלל נזכר צמד הפרדות או הסוס⁶משנה, פ"ח מ"ד; תוס', פ"ה ה"ד; משנה, בבא בתרא פ"ה מ"א, וכיוצא באלו מקורות נוספים. . קרון הרתום לפרדות או לסוס הוא קרון לרכיבה שנועד להובלת אדם, ובדרך כלל להובלת מישהו מבין בני העילית והמקורבים לשלטון. על כן אומר התלמוד "המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו – לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה" (בבלי, ברכות לב ע"ב). אם כן, סתם קרון משמש להובלת אחד מאנשי השלטון שפגיעתם רעה ויש להישמר ממנו.

עם זאת, לעתים נדירות נזכרות גם עגלות או קרונות להובלת משא, ובעיקר להובלת יין (כגון משנה, עבודה זרה פ"ה מ"א). גם באירופה, ובעיקר בגרמניה ובצפון צרפת, מצוירות על הפסיפסים עגלות הנושאות חביות יין גדולות. בפסיפס אחד שמוצאו בלתי ברור (אולי מצפון אפריקה) מצוירות כמה תמונות חקלאיות ועגלה הרתומה לסוס אחד ועליה חבית של יין או שמן. בכרם היה השימוש בעגלה מן הסתם נדיר עוד יותר, שכן השטח בכרם אינו מפולס ואינו ערוך לכניסת כלי גלגלי. כמו כן אי אפשר לפרש שהמדובר במריצה, שכן המריצה אינה רחבה ארבע אמות, כפי שנקבע במשנתנו (איור 40).

עם כל זאת, ברור שהעגלה כמעט לא שימשה בעבודה בשדה עצמו. אם התלמוד דורש להשאיר ארבע אמות כדי שעגלה תוכל לעבור בכרם וניתן יהיה להסתייע בה לעבודה הרי שזו דרישה תאורטית ומופרזת. התלמוד רוצה לומר בזאת שיש להותיר סביב הגפן שטח פנוי מרבי, מרחב שיש בו מקום להפעלת כל הציוד האפשרי, אף שבפועל אין צורך בהפעלת ציוד זה ואין זה מקובל להשתמש בו בהקשר של עבודת הכרם.

וחכמים אומרים (אינו)⁷הסופר העביר על המילה קו לסימן שיש למחקה. כרם – אף על פי שהוא נטוע בצפיפות הוא כרם, ורואין את האמצעיות – רואים את השורות האמצעיות, כאילו אינן – והשורות החיצוניות הרחוקות זו מזו יותר מארבע אמות מצטרפות ומהוות כרם. בתלמוד הירושלמי מוסברת מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים: "אמר להן רבי שמעון [לחכמים]⁸כך גורסים הר"ש סירליאו ומלאכת שלמה. אותם שאתם אומרים רואין את האמצעיות כילו אינן הרי הן עיקרו שלכרם" (כט ע"ד), והדברים מתפרשים שכולם מודים שהגפנים הצפופות לא תישארנה באדמה והוא עתיד לעקרן. הנוטע נוטע את השורות בצפיפות, וכשתגדלנה יעקור את השורות האמצעיות. החכמים סבורים שאת השורות האמצעיות העומדות להיעקר יש לראות "כאילו אינן", ורבי שמעון מתריס כנגד החכמים כי ייתכן שהשורות האמצעיות הן שתעלינה יפה והוא יעקור את החיצוניות, והאמצעיות שאתם רואים אותן "כאילו אינן" הן "עיקרו של כרם". בתוספתא שנויה דעתו של רבי שמעון תוך תוספת: "רבי שמעון אומר כרם שנטוע על פחות מארבע אמות או יתר על שמונה הרי זה אינו כרם" (פ"ג ה"ה). דעת החכמים לא נשנתה בתוספתא.