משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 2 · משנה 4

גם משנה זו ממשיכה באותו נושא של שינוי זריעה, אך המקרה שונה במקצת.

זרועה ונימלך ליטעה – הוא החל לזרוע את השדה בתבואה או במין אחר, ואחר החליט להפכה למטע. מקרה מעין זה כמעט אינו רֵאלי, ואם אירע הרי שזו תקלה בתכנון. אבל המשנה רוצה לברר את הדין העקרוני, לא יאמר אטע ואחר כך אופך – אחרי הנטיעה יש מקום לחרוש סביב העצים כדי לתחח את הקרקע ולאפשר חדירת מי גשמים. החריש סביב העצים נועד גם לנקות את הקרקע ולצמצם את צמיחת העשבים מסביב לעץ. עשבים אלו מתחרים עם העץ על משאבי הקרקע (מזון ומים). עליו לשרש את הזרעים עוד לפני הנטיעה, והחשש הוא שהחריש סביב העצים לא יהא שיטתי מספיק. יתר על כן, אם ימתין עם החריש ייווצר מצב שלזמן מה יהיה המטע מעורב בכלאיים, אלא הופך ואחר כך נוטע – ההיפוך מבטיח מיעוט זרעים ממין אחר, ולמיעוט (פחות מאחד לעשרים וארבעה) לא חשו חכמים.

נטועה ונימלך לזורעה – החלטה לעקור מטע היא החלטה משמעותית ביותר, אבל לעתים מחליט בעל השדה לעקור מטע ישן, לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש – כיוון שלזמן מה יהיה השדה זרוע כלאיים, אלא משרש ואחר כך זורע – בירושלמי מסיקים ממשנתנו שאין לזרוע גם ליד גפן יבשה (כז ע"ד). לדעתנו אין הכוונה לגפן בחורף שהיא יבשה במעין תרדמה, שהרי גפן זו תתעורר, אלא בגפן שבאמת התייבשה לחלוטין²⁶כך הר"ש, הרש"ס ועוד. . מכאן שהירושלמי הניח בפשטות שהמשנה עוסקת גם היא בהחלפת מטע שהתייבש.

אם רוצה גומם עד פחות מטפח – לגמום משמעו לכרות את הגזע במקום נמוך (בגובה של פחות מעשרה ס"מ), ובתוספתא מכונה העבודה "לגרע" ("מגריע"). שתי מילים אלו מתחלפות ביניהן.

וזורע ואחר כך משרש – כריתת העץ מבטאת את רצונו של החקלאי לעקור את המטע, וכל הרואה את השדה יבחין בכך. ההיפוך יתבצע בזמן הצנעת הזרעים, ואותו חריש יספיק לשתי המטרות (הצנעת זרעים וכריתת שורשי העצים). במקרה זה מדובר במטע צעיר שטרם השתרש עמוק בקרקע. במטע ותיק אין די בחריש, וכדי לשרש את העצים יש צורך בהשקעת עבודה רבה הרבה יותר. בתוספתא מוצגת רק האפשרות השנייה, "מגריע" עד פחות מטפח, כאילו היא האפשרות המועדפת. לא נאמר בתוספתא שלאחר ה"גריעה" יש לשרש את השורשים; לכאורה היה מקום לטעון שהדבר משתמע מעצמו, אך אין זה כך. התוספתא והירושלמי מוסיפים: "בא ומצא עלין על גבי תבואה (כלומר הגזע הכרות הצמיח עלים לאחר הכריתה) מותר לשעבר ואסור לעתיד לבא, עוקר אי זה מהן שירצה" (תוס', פ"א הי"ח; ירו', כז ע"ד). אם כן, אם הגזע לא הצמיח אין חובה לכרתו, ואפילו אם הצמיח יש לשרשו ואין בכך כדי לפסול את היבול שכבר צמח, אף על פי שהוא גדל במעין כלאיים. נראה, אפוא, שאכן מדובר בעץ יבש לחלוטין. בירושלמי מובא עוד סיפור מעניין: "כהדא רבי שמעון בן יהודה גם כרמייא. אמר לאריסיה פוק זרע, מן דזרע צמחין, אמר ליה פוק חצוד. מן דחצד ארטבין, אמר ליה פוק סמך. רבי זעירא בעי עד כדון כרבי שמעון בן יהודה שהוא אמר לדעת גמורה, שאר בני אדם שאינן אומרין לדעת גמורה? חזר ואמר אפילו רבי שמעון בן יהודה אינו אוסר אלא מפני מראית העין" (שם). רבי שמעון בן יהודה גמם את כרמיו, אמר לאריסו "לך זרע", ולאחר שזרע צמחים אמר לו (החכם לאריסו) "לך קצור" (את הצמחים). אז הם נרטבו (כנראה החלו גזעי הגפנים להיות לחים, כלומר החלו להתחיות), אמר לו "לך סמוך את ענפי הגפן", כלומר הדלה אותם, כלומר הוא החליט להחיות את הכרם ולשקמו. הוא אינו נפסל בכלאיים, אף שלזמן מה היה במצב של כלאיים. ההמשך שנוי מעט במחלוקת, ונציע רק שני פירושים אפשריים. הראשון: רבי זעירא שואל: האם עד כדי כך מותר? ועונה שהלכה זו היא רק לרבי שמעון בן יהודה שהוא בבחינת "לדעת גמורה", שוודאי אין לחשוד בו שרצה בכלאיים. ומה לגבי שאר בני אדם? חזר רבי זעירא ואמר שאפילו רבי שמעון בן יהודה צריך היה לאסור את החייאת הכרם מפני מראית עין. אפשר גם שדברי רבי זעירא נאמרו בניחותא, שכל המעשה וההלכה שנגזרת ממנו הם רק לרבי שמעון. ניתן גם להציע פירושים אחרים, כגון ש"סמך" משמעו כמו בהמשך הפרק, לזרוע מין אחד ליד השני (להלן מ"ח), כלומר שרבי שמעון לא התחשב בכך שהגפן מראה סימני חיות והתיר להמשיך לזרוע לידה.

הסברנו את משנתנו בחשש שהכרם יהיה זמן מה במצב של כלאיים. ברם, ייתכן גם שיש להסביר את משנתנו בהסבר שני בחשש מראית עין. הצופה מהצד יראה מטע מעורב עם זרעים ויחשוב שלפניו מטע כלאיים, שכן אינו יודע שבעל המטע מתכנן לעקור את הזרעים. הסבר זה עולה יפה גם בלשון הירושלמי המדגיש את ההבדל בין החכם, שבו לא יחשדו, לבין אדם רגיל. במבוא הדגשנו את חלקו המרכזי של מרכיב "מראית העין" בהלכות כלאיים.

כך או כך, רבי שמעון מנהל את האריס ומורה לו מה לעשות. הוא פועל במשולב כרב וכבעל בית. את ההוראה לקצור, למשל, הוא נותן כבעל בית המנהל את אחוזתו. בנספח למסכת דמאי עסקנו בסוג זה של ניהול אחוזת אריסים.