משנת ארץ ישראל על משנה כלאים · פרק 6 · משנה 5

במשניות ג ו- ד נידונו ההבדלים בין אילן מאכל לאילן סרק, שאילן סרק מתבטל על גב הגפן ואין אילן המאכל בטל בפני הגפן המודלה עליו. משנתנו מבררת אילו אילנות הם אילנות מאכל ואילו אילנות סרק.

אי זה הוא אילן סרק כל שאינו עושה פירות – הבטל על גב הגפן המודלה עליו, רבי מאיר אומר הכל אילן סרק חוץ מן הזיית ומן התאנה – כל האילנות, אף אלו שנותנים פרות, הם אילנות סרק לגבי הגפן חוץ מן הזית והתאנה, על כן כל האילנות בטלים לגבי הגפן חוץ מן הזית והתאנה. דעתו זו של רבי מאיר תואמת לדבריו בברייתא בראש התלמוד הירושלמי למשנת ערלה שכל עצי פרי שנטעם כדי שישמשו לסייג ולקורות פטורים מן הערלה חוץ מהזית והתאנה: "תני בשם רבי מאיר כל האילנות באין למחשבת פטור חוץ מן הזית ומן התאינה" (פ"א ה"א, ס ע"ג), ומוסיף הירושלמי שם: "רבי מאיר כדעתיה" האמורה במשנתנו. רק שלושת האילנות הללו, גפן, זית ותאנה, הם עצי פרי, ושאר הפרות אינם חשובים. בדין ערלה אין הוא מונה את הגפן, כי הרי אין נוטעים גפן לסייג ולקורות.

שלושה גידולים אלו – הגפן, הזית והתאנה – היו עיקר גידולי העץ שגידלו וטיפחו בארץ ישראל בימי המשנה. משלושה גידולים אלו הפיקו את היין ואת השמן, אכלו בעונתן את התאנים וייבשו את הקציעות. כל אחד מגידולים אלו נזכר פעמים רבות בענייני הלכה ואגדה, ושמות רבים ניתנו לכל שלבי הגידול, האסיף והעיבוד של פרותיהם. מעשים רבים בדרכי יצירה שונים נתקשרו לכל אחד מגידולים אלו. הפרות האחרים, כגון התמר, הרימון והחרוב, מהווים לעומתם אילנות סרק.

רבי יוסה אומר כל שאין כמוהו נוטעים שדות שלימות הרי זה אילן סרק – רבי יוסי מרחיב את המונח "אילן מאכל" לכל האילנות נותני הפרות שמגדלים אותם "שדות שלימות", ואינו מוציא מכלל אילנות המאכל אלא אותם אילנות מאכל שלא נהגו לנטוע מהם "שדות שלימות", כגון החרוב (משנה, פאה פ"ב מ"ד). גם את התאנה לא נטעו שדות שלמים, אך היו מטעי תמרים, כך שעמדתו של רבי יוסי מקלה ומחמירה כאחת.