והשני פטור
דבשבועת העדות צריך שיפסיד להתובע ממון. והכא מדכפר הראשון, שוב אין מועיל עדותו של ב' ואף דעכ"פ ע"י עדותו יתחייב שבועה לנתבע ואפשר שעי"ז יודה. י"ל דעכ"פ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ואילה"ק אמאי ראשון חייב מ"ש מהשביע עדי קנוי דלכ"ע פטור [כשבועות דל"ב א'] מדעדיין צריך לעדי סתירה וכש"כ רש"י שם א"כ ה"נ מאן יימר שיעיד השני, וכמו שכפר באמת. י"ל דהא דמצרכינן לענין עדות שיהא גורם לממון, אין הכוונה שצריך שבעדות יתחייב ממון, דהרי זה פשוט דכל עד מב' עדים אין עדותו לבד מחייב ממון עד שיעיד גם חבירו, רק צריך שיעיד על דבר שאם יש ב' עדים על דבר זה יצטרך הלה לשלם. לפיכך עדות קנוי, אפילו יהיה שני עדים על הקנוי לא תתחייב האשה עדיין ממון דקנוי בלי סתירה לאו כלום הוא. משא"כ בכל עדות עד א' מהב' עדים [ודוקא לענין שיחשב כממון שלו לא הוה גורם כממש [כרמב"ם רפ"ב מגניבה]. אבל דבר הגורם שהוא כבר שלו, דליחשב כממון, כשורף שטר של חבירו, חייב. דדבר הגורם כממון דמי [כרמב"ם פ"ז מחובל]. ואילה"ק אמאי בכפרו שניהן כאחת שניהן חייבין, הרי כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, [כקידושין ד"נ ע"ב ועירובין ד"נ ע"א]. נ"ל דזה דוקא כשראשון מונע את השני מלחול, כגון מקדש ב' אחיות, דע"י שקידש הראשונה, א"א לקדושי שניים לחול. וכ"כ כשקנה שביתה הראשונה בצפון א"א שתחול שביתה שנייה בדרום. אבל הכא אין עדות שנייה מועלת, מדאין כאן עדות כלל, והו"ל כאית עד הראשון בעולם, שאין עד השני יכול להועיל כלום. והרי אפילו כבר כפר הראשון, אם היה עוד עד אחר היה גם השני חייב, נמצא שאין עד הראשון מונעו כלום. וקרוב לסברא זאת כתבו תוס' [גיטין דמ"ב א' ד"ה הא]:
דבשבועת העדות צריך שיפסיד להתובע ממון. והכא מדכפר הראשון, שוב אין מועיל עדותו של ב' ואף דעכ"פ ע"י עדותו יתחייב שבועה לנתבע ואפשר שעי"ז יודה. י"ל דעכ"פ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ואילה"ק אמאי ראשון חייב מ"ש מהשביע עדי קנוי דלכ"ע פטור [כשבועות דל"ב א'] מדעדיין צריך לעדי סתירה וכש"כ רש"י שם א"כ ה"נ מאן יימר שיעיד השני, וכמו שכפר באמת. י"ל דהא דמצרכינן לענין עדות שיהא גורם לממון, אין הכוונה שצריך שבעדות יתחייב ממון, דהרי זה פשוט דכל עד מב' עדים אין עדותו לבד מחייב ממון עד שיעיד גם חבירו, רק צריך שיעיד על דבר שאם יש ב' עדים על דבר זה יצטרך הלה לשלם. לפיכך עדות קנוי, אפילו יהיה שני עדים על הקנוי לא תתחייב האשה עדיין ממון דקנוי בלי סתירה לאו כלום הוא. משא"כ בכל עדות עד א' מהב' עדים [ודוקא לענין שיחשב כממון שלו לא הוה גורם כממש [כרמב"ם רפ"ב מגניבה]. אבל דבר הגורם שהוא כבר שלו, דליחשב כממון, כשורף שטר של חבירו, חייב. דדבר הגורם כממון דמי [כרמב"ם פ"ז מחובל]. ואילה"ק אמאי בכפרו שניהן כאחת שניהן חייבין, הרי כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, [כקידושין ד"נ ע"ב ועירובין ד"נ ע"א]. נ"ל דזה דוקא כשראשון מונע את השני מלחול, כגון מקדש ב' אחיות, דע"י שקידש הראשונה, א"א לקדושי שניים לחול. וכ"כ כשקנה שביתה הראשונה בצפון א"א שתחול שביתה שנייה בדרום. אבל הכא אין עדות שנייה מועלת, מדאין כאן עדות כלל, והו"ל כאית עד הראשון בעולם, שאין עד השני יכול להועיל כלום. והרי אפילו כבר כפר הראשון, אם היה עוד עד אחר היה גם השני חייב, נמצא שאין עד הראשון מונעו כלום. וקרוב לסברא זאת כתבו תוס' [גיטין דמ"ב א' ד"ה הא]: