[אות ו] תוי"ט סד"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע"כ. ובספר שער המלך (פ"ה ה"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת"י לסנהדרין שכתב ג"כ כזה בשם תוספי הרא"ש וז"ל דמסתמא כיון דהקב"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו"ה הכא עכ"ל וכ"כ תוס' בב"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה"נ י"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל"ש לחכמים א"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:
קריאה במקור
תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין · פרק 2 · משנה 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
[אות ז] שם תוי"ט ד"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. בתוס' יבמות (דמ"ד ע"א ד"ה כל שאינו עולה ליבום) הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא"ע ליבום א"ע לחליצה הו"ה בהיפוך דכל שא"ע לחליצה א"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג"כ כמו פומיה כאיב ליה:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna, 1908-1909
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 7a96b0736df827256d5bdba6756ed0839fa2b7b9b7a75dcc4fd1ba708450fc16