משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 3 · משנה 2

משנה א פוסלת שטרות מוכנים לגט אשר כתובים בהם הפרטים המזהים. משנה ב עוסקת בטפסים ובעיצובם הנדרש כדי שיוכלו לשמש שטרות כשרים.

הכותב תופסי – טופסי, גיטים צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן – שלושה מרכיבים מזהים לגט: שם הבעל, שם האישה ותאריך הכתיבה. השמות נזכרו במשנה הקודמת, ואילו תאריך הכתיבה עולה גם בדיונים בפ"ב מ"ב, אם כי לעיל ראינו שהתאריך הוא נתון שמשמעותו ההלכתית־משפטית שולית (לעיל פ"ב מ"א). בתוספתא נאמר: "מעשה בבן קדרה²⁸כ"י ערפורט: קרארה. שהיה כותב טופסי גיטין בערב, ובא מעשה לפני חכמים ופסלו את כולן" (פ"ב ה"י). אותו אדם, ייתכן שהיה קדר או מוביל קרונות, חי בערב, צפונית לציפורי, הנזכרת אצל יוספוס כ־Gαβάra (גָבָּרָה), והיא ערב שמדרום לבקעת סכנין (כיום נקראת ערב אל בעינה). כמו כן: "מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר חוששני לו מחטאת" (שבת פט"ז מ"ז).²⁹ראו ספר היישוב, ערך ערב. בערב, אם כן, היה יישוב יהודי ושם היו מנהגים שעוררו התנגדות בין החכמים. כך גם במעשה כאן. חכמים נוהגים לכאורה כרבי יהודה במשנתנו ופוסלים את הטופס המוכן, בניגוד לעמדת תנא קמא. לפנינו דוגמה נוספת להלכה שהובאה במשנה ומעשה תנאים המסייע בתוספתא.³⁰משנה ברכות פ"א מ"ג; תוספתא ברכות פ"א ה"א; משנה יבמות פ"ו מ"ד, ועוד. במקרה שלנו מובא המעשה בתוספתא על ידי צד אחד במחלוקת שבמשנה, כסיוע לעמדתו.

טופס גט כמסמך כתוב הוא מושג נדיר בספרות חכמים. פרט למשנה זו, הוא חוזר ונידון להלן בפ"ט העוסק בנוסח הטקסט של הגט, ובאפשרויות של בלבול כאשר ניתן יותר מגט אחד, ובפועל כתוב בהם אותו העניין וחתומים אותם העדים: "היה כותב טפיס לכל אחת ואחת, והעדים מלמטן – את שהעדים ניקרים עימו כשר" (מ"ה). הטופס מלמד על מיסוד, וגם על רגישות לחשש של טעויות. בפרק הקודם ראינו כי היו שהתנגדו לטופסי גיטין (ראו פירושנו לפ"ב מ"א) מתוך שאין זה "לשמה", ובשפתנו אין זה טקס ייחודי לאותו זוג מסוים.

שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ומקום הזמן – בשטר הלוואה יש בנוסח המקובל ארבעה פרטים מיוחדים: שמות בעלי העסק, המלווה והלווה, סכום הכסף וזמן העִסקה, ולכן הכותב טופס צריך שישאיר מקום פנוי למרכיבים האלה.

שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן – בשטר מיקח וממכר (בבא בתרא פי"א מ"ו) נוסף גם פרט מיוחד ביחס לרכוש העובר מיד ליד בעִסקה – מקום הקרקע. לכן הכותב טופס צריך שישאיר מקום פנוי גם למרכיב הזה. במסכת קידושין (פ"א מ"ה) מנוי השטר בין דרכי הקניין לנכסי דלא־ניידי ("נכסים שיש להם אחריות"), לעומת רכוש נייד הנקנה בפעולת משיכה בלבד. מסתבר ששטר מיקח נכתב על פי רוב לנכסי דלא ניידי. משנתנו עומדת על כך שמרכיב חיוני בשטר כזה הוא ציון מדויק של מקום השדה.

המשנה ערוכה בסדר מספרי עולה כשבגט יש שלושה פרטים, בשטר הלוואה ארבעה פרטים ובשטר מיקח חמישה פרטים.³¹משמו של שמואל נמסרת הרחבה של החלקים הריקים, וזו משקפת צמצום מובהק של הכנת טופס לגיטין: "צריך שיניח אף מקום 'הרי את מותרת לכל אדם' " (בבלי כו ע"א).

מפני התקנה – רישום מדויק של פרטי העִסקה או הגט לא היו אפוא חלק הכרחי בעִסקה, אך הפכו לחלק מן השטר בעקבות "תקנה". יש מקום להתלבטות באשר לנימוק זה:

א. לאיזה שטר הוא מתייחס – גט, שטר מיקח או כל שלושת השטרות?

ב. איזה פרט הוא מנמק – מקום הזמן או כל הרווחים הנזכרים במשנה?

ג. האם הוא מנמק את הצורך ברישום הפרטים (או חלקם), את הצורך בהשארת הרווחים (או חלקם) או את ההיתר להשתמש בכלל בטפסי שטרות?

מבחינת מבנה המשפט, נראה כי "מפני" מנמק את הדין, "צריך", ועל כן הוא מסביר מדוע יש צורך להשאיר את הפרטים הללו בלתי כתובים. לרוב, "תקנה" בלשון התנאים מתייחסת להסדרתו של אובייקט מסוים – זמן ("תקנת המועדות" – ראש השנה פ"א מ"ג); טקס של מצווה ("תקנת הקרבן" – שם מ"ד); אדם (שבויים³²ודומה לו "תקנת השָבים", אלו הרוצים לשוב בתשובה ולהחזיר גזלה שבידם (גיטין פ"ה מ"ה). כלומר שמצד הדין היה צריך להיות דין אחד, וכדי לעודד את ה"שָבים" נקבע דין אחר. – חציו עבד וחציו בן חורין ועוד, להלן פרק ד). מכאן נראה כי במשנתנו התקנה מתייחסת להסדרת המעמד של האובייקט שגורלו מוכרע בשטר – האישה, ההלוואה או השדה. ניתן, אם כן, לשער כי המשנה קובעת כי כדי שמעמדם של אלה יהיה מוחלט על השטר לשמור על כל האופציות פתוחות, עד למילויו הספציפי בידי המחולל (הבעל, עדי ההלוואה או עדי המכירה). ניתן לצמצם טיעון זה ולומר כי התקנה מתייחסת לגט בלבד, בשל הדרישה של הכתיבה לשמה. כדי לטעון כך יהיה עלינו לקרוא את המשפטים העוסקים בהלוואה ובמכר כנספחים לעיקר המשנה, אך אין זה מבנה חריג במשנה.

כבר האמוראים התלבטו בשאלה פרשנית זו ונימקו את התקנה בהקשרים חברתיים: "מהו מפני התקנה? רבי שבתי בשם חזקיה: מפני תקנת בנות ישראל שלא יהו מצויות להתגרש" (ירושלמי מד ע"ד. דומה לו בבבלי: "ר' שבתי אמר חזקיה: משום קטטה³³בדיקת ההיקרויות של מונח זה מצביעה על כך שמשום קטטה (מפני קטטה בירושלמי לעניין אחר) היא מריבה בתוך המשפחה הקיימת. כו ע"א). נראה כי כוונת חזקיה היא שאילולי הדרישה להשאיר רווחים ואילולי הדרישה לכתוב את התאריך בגט היה אדם עשוי להחזיק תחת ידו גט מוכן אשר ניתן היה לשלפו בכל רגע נתון ולגרש בו את אשתו.³⁴כפירוש ה"פני משה". לפיכך על הכתיבה להיות ייעודית על מנת שכתיבת גט לא תהיה מצויה ושגורה, וכך תותיר ההשהיה בידי הבעל המגרש שהות לשקול את החלטתו. בכך הלכה זו מצטרפת להלכות נוספות אשר מטרתן למנוע את קלות הגירושין.³⁵בעיקר בהקשר של כתובה, ראו תוספתא כתובות פי"ב ה"א ומקבילות, וראו המבוא למסכת כתובות. הירושלמי מקשה על הסבר זה וטוען כי אם במניעת גירושין עסקינן, תקנה זו הייתה ודאי מבקשת למנוע בכלל את השימוש בטפסים שכן אף הם מאפשרים מילוי מהיר ומסירה. אם כן מבחינה פרשנית התקנה היא להשאיר חללים ריקים בשטר, והכוונה רק לגט אישה. הירושלמי מתקשה בהסבר משום שלפי טיעון זה עדיף שלא יהיה טופס בכלל.

הירושלמי מציע הסבר אחר: "מפני תקנת הליבלר (בבלי כו ע"א, תקנת סופר) כדי שיהו חייו מצויין לו" (שם). כלומר, הירושלמי מנמק את התקנה במניע חברתי החורג מתחום הגירושין. המוסדות ההלכתיים, לתפיסתו, מעוצבים בין השאר מתוך מחשבה על יצירת פרנסה לגורמים שונים בקהילה.³⁶נימוק זה קשה, וכי דואגים אנו לפרנסת הלבלר, עד כדי כך שההלכה תשתנה? אם החליטו שצריכה להיות כל הכתיבה לשמה, הרי היתר הטופס הוא שינוי הלכה. אמנם לא דין תורה, אך החלטת (תקנת) חכמים. ייתכן שהכוונה היא כדי שהלבלר לא יטעה, כלומר כדי לשמור על אחידות הגט ולמנוע טעויות שיביאו לקלקול ולספק. תקנת הלבלר היא הסבר למה להשאיר חללים בטופס, וגם למה התירו לכתוב טפסים. אין ספק שהערת הירושלמי מצביעה על מציאות שבה עבודת הסופר התפשטה, והמצב שבו אדם כתב בעצמו שטר בכלל, ושטר אישות (שהוא חשוב ביותר), בפרט, הפך לנדיר.

אף הבבלי הולך בשיטה אחרונה זו ומוסיף שלושה חששות נוספים: "משום קטטה" – עקב התרעומת שלה על עצם כתיבת גט מבעוד מועד; "משום תקנת עגונות" ו"משום תקנת ולד" – למנוע פקפוקים על התאריך אשר יביאו לחששות באשר למעמדם האישי של ילדי האישה (כו ע"א-ע"ב). גם "מפני הקטטה" הוא הסבר המניח שהתקנה האמורה היא התקנה להשאיר רווחים. לעומת זאת, "מפני תקנת עגונות" הוא הסבר המניח שהתקנה היא עצם כתיבת הטפסים. ההסבר הזה מבאר: 1. למה לכתוב טופס בכלל (כדי שטפסים ייכתבו כך שלא יתעוררו שאלות), 2. או כדי שהגט יהיה מוכן והבעל לא יימנע מלתת אותו לפני נסיעתו.

כך מסביר הבבלי: "ובדין הוא דאפילו טופס נמי לא לכתוב, וזמנין דבעי למיזל למדינת הים ולא אשכח ספרא, ושביק לה ואזיל ומעגן ומותיב לה" (כו ע"ב). אם כן עיגון הוא מצב שבו האישה נשארת נשואה אבל בעלה איננו בבית, בניגוד למשמעות עגונה בשפתנו. התקנה נועדה אפוא להקל על כתיבת הגט מבלי לוותר על העקרונות (לשמו, לרצונו וכו').³⁷הבבלי אף מסביר את הנימוק לפי מאן דאמר 'עדי מסירה כרתי' ולמאן דאמר 'עדי חתימה כרתי'. הבבלי מציע גם פירוש אלטרנטיבי, שתקנת העגונות היא תקנה שיכתוב רק את הטופס ועל מנת שלא יכתוב גם את התורף, ויגרשנה מתוך קטטה. לפי פירוש זה עגינות היא גירושין חפוזים, ואישה עגונה היא זו הגרושה.

תקנת עגונות הוא רעיון המופיע בשני התלמודים בניסוחים שונים. כאמור הבבלי הבין את ה"עגונה" כמי שיושבת בבית לבד, או כמגורשת (גירושין חפוזים מידי), אך מעמדה המשפטי ברור.

בסוגיה אחרת מסביר הבבלי את התקנה שניתן לבטל גט (לפני נתינתו – כשהוא בידי שליח) רק בפני בית דין. המשנה מכנה את הסיבה "תיקון העולם", והבבלי (להלן לג ע"א) מסביר:

מפני תיקון העולם. מאי מפני תיקון העולם? 1. ר' יוחנן אמר: מפני תקנת ממזרים. 2. ריש לקיש אמר: מפני תקנת עגונות. 1. ר' יוחנן אמר מפני תקנת ממזרים, סבר לה כרב נחמן, דאמר: בפני שנים, ובי תרי לית להו קלא, והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלה ומינסבא, ואיכא ממזרים; 2. וריש לקיש אמר מפני תקנת עגונות, סבר לה כרב ששת, דאמר: בפני ג', ובי תלתא אית להו קלא, ושמעה וידעה ולא מינסבא, ותקנת עגונות הוא דאיכא.

אם כן תקנת עגונות היא שהאישה שומעת על הביטול של הגט, ואיננה מתחתנת. כלומר שהיא נשארת לבד אף שמעמדה כנשואה קיים.³⁸וכן גיטין יט ע"ב. כך מסביר הבבלי את הרעיון גם בסוגייתנו, וכן הירושלמי משתמש בטיעון הזה (פ"א ה"א מג ע"א; פ"ד ה"ב, מה ע"ג).³⁹עוד נוסיף שבמקרא "הלהן תעגנה" הוא מצב שאישה שטרם נישאה ממתינה לנישואין.

נציין שהקלות בסדרי הגט הן בעיקר לטובת הבעל, שהרי הוא המעוניין בו. אם הגט לא יחול הוא חייב במזונות, ובכלל מטיל מצב הנישואים חובות עליו. הוא רשאי להתחתן בשנית, אך במבוא למסכת כתובות עמדנו על כך שהיו מתנגדים לפוליגמיה, ובכלל למרות ההיתר מספר המשפחות הפוליגמיות היה מעט.

אפשר להסביר, הסבר נוסף שאיננו בגמרא, שהתקנה היא להשאיר רווחים, עד למועד נתינתו בפועל, כדי שלא יבוא מישהו לטעות ולחשוב שהגט כבר ניתן ותקף. רוב המפרשים, בעקבות הבבלי, פירשו שהתקנה האמורה היא ההיתר לכתוב טופס (לפי רבי אליעזר), ולפי רבי מאיר התקנה היא שלא לכתוב תורף, כדי ששטרות יהיו זמינים (וכך משמע גם מהדעות החולקות, שעל זה גופו הן חולקות) נכון שמבחינה תחבירית הפירוש קצת דחוק, ומשמע כאן שמפני התקנה צריך להשאיר את המקום הפנוי. על כל פנים ברור שאין התקנה לכתוב את הפרטים הללו, שכן בלעדיהם השטר בלתי אפשרי.

ריבוי ההסברים מצביע על כך שאין לחכמים מסורת על טעם התקנה. הפירושים השונים בתלמודים חלוקים ביניהם באשר לשאלות שהעלינו בתחילת הדיון, אך משותפת להם ההבנה כי את הסבר התקנה יש לחפש בשדה החברתי.

אנו מנסים לשחזר את התהליכים בדרך היסטורית סבירה. בראשיתו של דבר הליך הגירושין לא היה אחיד, לא היה נוסח גט מחייב, ממילא לא הייתה כל מחשבה על טופס קבוע. חכמים, כנראה בעקבות ניסיון מר עם גיטין מפוקפקים, התחילו להכתיב משפטים שחייבים להיות בגט (כמו גם בכתובה – להלן פ"ט מ"ג). בעקבות הדרישות המדוקדקות התפתח נוסח מקובע. הנוסח המקובע מנע בעיות הלכתיות, אך עורר בעיה רדיקאלית. לא בכל מקום היה כותב מוסמך ומנוסה, ולכן נכתבו נוסחים מנחים. מכאן הדרך לטופסי שטרות קלה.

כל התהליך הוא תהליך של מיסוד. זו דרכו של עולם שפעילות חופשית מתמסדת. כך למשל בעולם הקדום לא היו מכבי אש, אם פרצה שריפה כל הרוצה התנדב לכבותה. לאחר מכן החלו אנשים אמידים להכין ציוד שבעזרתו המתנדבים יכבו את האש. אט אט נוסדו מוסדות לכיבוי אש. כך הגענו לתחנת הצלה. בתחנות ההצלה מבנה קבוע (צינור לירידה מהירה), ציוד הכיבוי פחות או יותר אחיד, ואפילו צבע מכונית הכיבוי זהה ברוב העולם. כך התפתח החינוך לילדים, שירותי רפואה, שרותים סוציאליים, ומוסדות שירות אחרים. בעם ישראל תהליך המיסוד היה קשור למיסוד ופיתוח עולמם של חכמים. מוסדות חברתיים כפפו עצמם להנהגתם של חכמים ולהובלתם. כך הקידושין, הגירושין, ופעילויות אחרות.

טופסי גיטין הם חלק מתהליך המיסוד והאחדת הנוהגים, כפי ששכר מורים (היתר לקבל שכר עבור הוראת תורה) הוא חלק מתהליך מיסוד החינוך.

תהליך המיסוד מנומק על ידי הרצון לשכלל את הפעילות, למנוע בעיות להבטיח פיקוח ואיכות ועוד. חוקרי חברה טוענים שכל אלו תירוצים לעצם הרצון הטבעי והאנושי למסד (אולי הצורך האנושי למסד). בוודאי שתוך כדי כך רוצים להבטיח איכות, אך רצון המיסוד עומד לעצמו.

ההסדרים החדשים הנדרשים במסגרת תהליך המיסוד, עומדים בניגוד להסדרים הישנים, שהיו מבוססים ומנומקים, אך תהליך המיסוד שינה אותם. את השינוי מנמקים בדרכים הלכתיות שכולן שם אחר להנמקה הממסדית. תוך כדי כך גם פועלים לשמור על עיקרי ההלכה הקדומה. במקרה שלנו, להבטיח שהפרטים האישיים ייכתבו לשם האישה.

רבי יהודה פוסל בכולם – נראה כי רבי יהודה פוסל לחלוטין את השימוש בטופסי שטרות בכל אחד מסוגי השטרות המנויים ברישא, אם כן בדור אושא עצם דין טופסי שטרות שנוי במחלוקת. התוספתא, מכירה את המחלוקת על בסיס מעשה משמו של רבי יהודה: "אמר רבי יהודה: מעשה בבן קדרה שהיה כותב טופסי גיטין בערב, ובא מעשה לפני חכמים ופסלו את כולן..." (פ"ב ה"י). "כולן" לפי המעשה ניתן להתפרש כמספר רב של גיטין שהכין בן קדרה, ולא לסוגי השטרות. אבל אפשר לפרש ש"כולן" היינו כל סוגי השטרות שכתב בן קדרה (להלן), שהרי כבר ראינו כי המילה "גט" עשויה להתייחס אף לשטרות אחרים (לעיל פ"א מ"ה ובמבוא).⁴⁰ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 814. זה מקרה נוסף של מעשה שגרר הלכה עקרונית, וספק אם התנא (רבי יהודה) אמר את העיקרון השנוי במשנתנו או שהעורך הסיק זאת משמו בעקבות המעשה.⁴¹למקרים דומים ראו הרשימה בברכות פ"א מ"א.

רבי לעזר מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה – מעמדו של גט אישה מיוחד ומחייב מפרט מדויק. רבי אלעזר מבדיל בין גטי נשים ובין שאר השטרות, על סמך מדרש כתובים המביע דרישה ייחודית לגיטין אלה: הצורך בכתיבה (ולא רק חתימה) לשמה. המדרש לדברים כד א כשלעצמו אינו מתקשר בהכרח לתקנת רישום הפרטים: " 'וכתב לה' – לשמה. מיכן אמרו: כל גט שנכתב שלא לשם אשה – פסול. כיצד? היה עובר בשוק..." (ספרי דברים פיסקא רסט, מהד' פינקלשטיין עמ' 288).⁴²לדיון אחר במדרש ראו מ"א בפרקנו. המדרש במשנה משקף מיסוד של המושג "לשמה" וקביעת דרישות הלכתיות גבוהות יותר כדי לעמוד בעיקרון זה.

בתוספתא מובאים דברי רבי אלעזר⁴³בכתב יד וינה ובדפוס: רבי ליעזר/אליעזר, ואילו בכתב יד ערפורט: "רבי אלע" (=אלעזר, כבמשנתנו). כלשונם מיד בסמוך למעשה בבן קדרה, וניתן לפרשם כמענה לסיפור. בכתב יד ערפורט דבריו מובאים בניסוח אחר: "רבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים" (פ"ב ה"י), ללא מדרש הכתובים. לנוסח זה סימוכין אף מציטוטי הראשונים.⁴⁴ליברמן, שם. אם כן, לפנינו מסורת אחרת לעמדתו של רבי אלעזר המתקשרת לנקודות הדמיון בין גטי נשים ושחרורי עבדים (פ"א מ"ד-מ"ו).

כדרכנו אנו מטילים ספק אם הדרשה יצרה את ההלכה.⁴⁵לסיכום הדיון העקרוני ראו המבוא הכללי לפירוש והמבוא למסכת נזיקין (בבא קמא). במקרה הנוכחי אין במקורות הוכחה לכאן או לכאן. עמדתנו משקפת את דעתנו על כלל הדרשות וכלל התהליך של עיצוב ההלכה.

בכל השטרות שהשתמרו שלמים כל הפרטים הללו מופיעים. יתר על כן, ממשנת ידים משתמע בפירוש שהשטר הקדום כלל תאריך לשם השלטון הנוהג: "אמר מין⁴⁶כך גם בכתב יד פרמא ובלאו, ובעדי נוסח מטיב משני: "צדוקי". את המשנה פירשנו במקומה. גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט" (פ"ד מ"ח). הטענה של המין הגלילי (קנאי) היא נגד התופעה של תיארוך השטרות לפי מספר השנים למושל הרומי. אכן בשטרות שנמצאו במדבר יהודה השטר מתחיל תמיד בתאריך, והתאריך הוא למניין הנציב המקומי או הקיסר. כך, למשל, בתעודת מורבעת 18: "שנת תרתין לנרון קיסר",⁴⁷ירדני, תעודות, עמ' 15. ובשטר אחר: "על הפטית אקלס אוילה קורליוס פנסא".⁴⁸נחל חבר מס' 8, ירדני, תעודות, עמ' 60. "הפטית" הוא המינוח לתקופת שלטון של נציב, וכן נחל צאלים 7 (ירדני, תעודות, עמ' 96; שם 10, עמ' 124, ועוד). במקרה, או שלא במקרה, רוב השטרות הם מימי המרד השני (מרד בר כוכבא), והמניין הוא מניין המלכות המורדת (שנה X לגאולת ישראל) או למניין הקיסר. השטרות שציטטנו הן מלפני המרידות ולכן מופיע שם הקיסר. המין המוזכר במשנה במסכת ידים אינו מכיר בשלטון רומי. גישה כזאת מתאימה לקנאים שמרדו בשלטון רומי. מרכז הקנאות בימי בית שני היה בגליל, שם החלו לפעול ראשוני הקנאים בימי הורדוס ומשם היו קנאים ידועים אחרים. אפשר, אפוא, שמדובר במקורבי התנועה הקנאית, בסוף ימי בית שני, או אף לאחריו, שמאסו בגלוי בשלטון רומי. הפרושים גם הם לא היו מחסידי השלטון הזר, אבל סברו שיש צורך בתאריך בשטר, כי בלעדיו תיווצר מהומה משפטית. הקנאי הגלילי אינו מתנגד לעצם התאריך אלא לשימוש בתאריך "לועזי" לשם השלטון הרומי. הוא מעדיף תאריך ל"חרות ירושלים" או ל"גאולת ישראל", או אפילו ל"חורבן בית ישראל".⁴⁹ראו השובר לגט משנת ארבע לחורבן בית ישראל אשל ואחרים, שטר.

עיון בשטרות הרבים שבידינו מימי בית שני מצביע על כך ששלוש הדרישות הנזכרות הן מגופו של כל שטר, וממילא ברור שבטופסי השטרות היה צריך להשאיר מקום זה פנוי. על כן אנו מציעים שחזור היסטורי שונה ממה שהסקנו בטעות מהמשנה.

אם כן "מפני התקנה" מתייחס לעצם התקנה שמותר לכתוב טופסי שטרות, ולעיל כבר העלינו אפשרות כזאת בשם התלמודים. השטרות שבידינו מימי בית שני ומרד בר כוכבא הם כולם שטרות אישיים שנכתבו לשם המקרה הנדון. אכן ההלכה הקדומה התנגדה לטופסי שטרות, שכן כל מקרה ותנאיו, ויותר מכך, טרם נקבע נוסח אחיד לשטרות, ובכל מקום נהגו להדגיש פרטים אחרים. בן קרארה (קדירה) שחי בערב הוא הראשון הידוע לנו שהכין טופסי גיטין, וכנראה פעל בימי גדולתה של גברה־ערב בסוף ימי בית שני. בשלב מאוחר התירו טופסי גיטין, והביטוי "מפני התקנה" מתייחס לרישא ומסביר למה התירו לכתוב טפסים. קשה לדעת למה באמת הותר הדבר, אולי באמת כדי לאפשר ללבלרים להתפרנס ולהתמחות, או להקל עליו בשעה שנדרש בדחיפות לספק שטר. מכל מקום הטפסים משקפים אחידות בנוסח השטר, וזה חלק בלתי נפרד מתהליך מיסוד והאחדת המסחר (וחיי משפחה). השטרות מימי בית שני שנמצאו במערות מדבר יהודה משקפים את השלב טרום המיסוד; הנוסח אחיד למדי, אך לא לחלוטין. רבי אליעזר ממשיך לדגול בהלכה הקדומה, ואת ההיתר יש לייחס לתלמידי בית הלל. ייתכן שחכמים לא הם שיזמו את הדבר, אלא השינוי התחולל בשטח וחכמים (בית הלל) לא התנגדו לו. הדרישות ההלכתיות, שלא יהיה פער זמן בין הכתיבה לחתימה, עדי הכתיבה וכן הלאה, הותאמו למרכיב זה של מילוי פרטי הטופס.

בחוק הדימוטי למשל מוצע טופס שטרות מעין זה שעליו מדברת המשנה,⁵⁰מטה, חוק דימוטי. ולכל תחום מוצע טופס שלם מוכן, ייעודי לאותו תחום. נוסיף עוד שקיום טפסי שטרות הוא עדות למיסוד משפטי גבוה. בספרות תורה שבעל פה תרבות השטרות איננה מפותחת וחלק מהשטרות לקויים, יש בהם חזרות, כתיב שונה, ריבוי עדים שלא לצורך ועוד. גם בספרות ההלכתית שלנו עולים לדיון מקרים רבים של כתיבה בלתי תקינה של השטר (למשל בבא בתרא פ"ח מ"ה ומ"ז; כתובות פ"ד מ"ז ואילך) כלומר שהשטר אינו ברור או איננו תקין. מעבר לשאלה מה הדין בכל מקרה של טעות, הדיונים הרבים מלמדים שנוהל הכתיבה לא היה אחיד. טרם נוצרה מיומנות של סופרים. אכן מהממצא הארכיאולוגי עולה שלא כל השטרות נכתבו בידי מומחה.

עם זה המשנה להלן מדברת על מי שאבד ממנו גט או על גט שנמצא כתוב עם אותם שמות. הנחתה הסמויה של המשנה היא שבנוסח הגט אין שום שינוי ולכך ניתן להתבלבל בין הגיטין. אילו כל שטר היה כתוב אחרת, השאלה למי שייך הגט לא הייתה עולה, או לפחות היה מקום לברר לפי התוכן למי שייך הגט.

העדויות על טופסי הגיטין הלכה למעשה רוכזו במבוא.