משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 5 · משנה 7

המשנה מהווה גשר בין דיני חירש שבמשנה ה לדיני "דרכי שלום" שבשתי המשניות הבאות. באמצע מצויה משנה ו המנתקת את הרצף. המשותף למשניות ו-ז הוא העיסוק בתקפות עסקאות מכר בעייתיות.

חרש רומז ונירמז ובן בתירה אומר קופץ וניקפץ – דין חירשת נדון בהרחבה במשנה ה, ושם מצינו והצגנו את הדעות השונות. משנתנו היא הנוקטת בעמדה מרחיקת הלכת מכולן ומאפשרת לחירש קנייה ומכירה במטלטלין בשפת ידיים וגוף. כפי שראינו זו העמדה הקיצונית ביותר, המטיבה עם החירש ומעניקה לו זכויות משפטיות. אין המשנה קובעת האם דין זה חל גם על חירשת, אך אין סיבה להניח כי דינה שונה.

במיטלטלים – כל זאת רק במטלטלין, אבל קרקעות אין החירש יכול למכור (תוספתא פ"ג הי"ב). הבבלי (נט ע"א) מתחבט בהיקף התקנה: האם גיטין כמכירת מטלטלין ואף בגיטין יחלקו בן בתירא וחכמים, או שבגיטין הכול מתירים את הקפיצה. משנת יבמות (פי"ד מ"א) שכבר הזכרנו מבוססת על משנה זו ורומזת אליה, ומשמע שסברה שחירש מוציא ברמיזה, ואינה מזכירה את הקפיצה.

ייתכן שההלכה שדי ברמיזה חלה גם על קבלת קידושין וגיטין, אך כפשוטו רבי יהודה בן בתירה סבור שחירש יכול להתחתן ולגרש ללא הגבלה (גם לא ברמיזה). הלכה זו מעידה שגם בהמשך תקופת התנאים, כאשר מכירת קרקע הייתה תופעה מקובלת, עדיין זו נחשבה למכירה חשובה, ובה אין תוקף למעשיו של החירש. הירושלמי מסביר "מפני חייהן" (מז ע"ב) – כלומר, ההלכה אינה מכירה בתקפות המכירה של החירשים, לא מסיבות משפטיות אלא מסיבות חברתיות, כדי לשמור על זכויותיהם של החירשים בקרקע. או החשש הוא כי החירשים לא יעמדו בלחץ, או לחילופין כי הקרקע תילקח בניגוד לרצונם וה"קונה" יבקש להתבסס על תנועת גוף אקראית של החירש. ראינו שרוב החכמים העניקו לחירש רק מעט זכויות מתוך רצון להגן על בעל החסות, אבל כנראה צורכי החיים גברו ואפשרו להם למכור קרקעות בסימנים מוסכמים מובהקים פחות מהעדות הנדרשת למכירה של אדם רגיל. אפשר גם להסביר ההפך. ההלכה מתירה לחירש לנהל חיים שוטפים של קנייה ומכירה, כדי שיצליח להתקיים, וכן מפורש בבבלי (נט ע"א): הפעוטות – מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין... וטעמא מאי? אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו".

בעיית הפרשנות של דברי רבי יהודה בן בתירא היא בעיית פיסוק. אם כך צריך יהא לפסק:

חרש רומז ונרמז, ובן בתירא אומר קופץ וניקפץ – במטלטלין.

כלומר רק במטלטלטין די בקפיצה. או במטלטלטין צריך קפיצה (ולא די ברמיזה).

כמו כן לא ברור האם רמיזה ברורה יותר מקפיצה, או קפיצה ברורה מרמיזה, ואולי אלו שני ניסוחים שונים, שנאמרו בבתי מדרש שונים, ומתכוונים לאותן מחוות גוף?

לפי משנת יבמות פי"ד מ"א חירש רומז ונרמז בגיטין, אם כן ההגבלה רק "במטלטלין" איננה מתאימה לרומז ונרמז. אמנם אפשר עדיין לטעון שחירש איננו קונה או מוכר מקרקעין ברמיזה. אך סגנון המשנה איננו מתכוון לכך שההגבלה "במטלטלין" היא חלק מדברי תנא קמא.

הפעוטות מקחן מקח ומימכרן ממכר במיטלטלים – לילד קטן אין זכויות קניין, אבל מפני התקנה אפשרו לו פעילויות מוגבלות. בהיותו בבית אביו רשות הקניין היא של אביו, וכיתום העמידו לרשותו אפוטרופוס אבל אפשרו לו קניית מטלטלין כחלק מחיי חברה תקינים. אין במקורות הגבלה על גובה הסכום שהם יכולים להוציא.

המילה "פעוטות" יחידאית כאן בספרות התנאים. ליברמן עמד על כך כי בחלק מעדי הנוסח ובמובאות בירושלמי הנוסח הוא "הפיוטות", "אפיוטות" וכיוצא באלו. לדבריו, בעקבות רבי בנימין מוספיא, בעל "מוסף הערוך", הכוונה למילה היוונית έπτέτεις שפירושה "בני שבע". בפירושו הדגים ליברמן כיצד גיל זה נחשב לנקודת ציון בהתפתחות הילד בעולם ההלניסטי.¹⁰⁸ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 848-847. מתוך הסבר זה ניתן להבין את התוספתא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא אמרו פעוטות אלא בהווה" (פ"ג הי"ב). כלומר, רבן שמעון בן גמליאל מסביר כי אין המדובר דווקא בבני שבע, והלכה זו כוחה יפה אף לילדים בגילאים סמוכים לגיל שבע. רבן שמעון בן גמליאל אינו מציין את הקריטריונים להחלת דין זה על ילד זה או אחר.¹⁰⁹השוו ליברמן, שם.

הבבלי מציין כי הטעם לדין זה הוא "כדי חייו" (נט ע"א). זה ניסוח אחר לכך שזו תקנה, בגלל מצב חברתי מסוים שבו הילדים הקטנים מתפקדים בשוק. ייתכן שזו תוצאה של מרד בר כוכבא וההרג הרב, כך שעול הפרנסה הוטל גם על הילדים.

כאמור, הגדרת המושג "פעוט" איננה ברורה. הבבלי נוקט גיל 18 או 20 כגיל לעצמאות מלאה גם לדיני קרקעות. גיל זה מופיע בהקשר לעבודת הלוויים במקדש ונחשב לסיום הבגרות. בהקשר שלנו פעוטות הם ילדים ממש, אם כי אין בקביעה הגדרת גיל מדויקת.

הבבלי מביא סיפור מרתק: "מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו, לומר קטן היה בשעת מיתה. ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאין לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה" (בבא בתרא קנה ע"א). נראה שבפועל היו קטנים שזכו בהכרת הסביבה ובעקבותיה בעצמאות, והמשפט הזדקק לשאלה בעיקר בדיעבד, עם הגשת ערעור.