משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 8 · משנה 9

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי – לינה מזדמנת, בלתי מתוכננת, וכנראה גם בחדרים גדולים שבהם ישנו אנשים רבים משני המינים ללא אפשרות קלה לייחוד. אנו מדגישים מרכיב זה מתוך הבנת תנאי הנסיעה בעולם הקדום והפונדקים כפי שמכירים אנו את הפונדק הרומי (להלן).

עם זאת מובן שהמפגש מסוגל היה לזמן הזדמנויות מפגש גם על רקע אינטימי למעוניינים בכך.

הפונדק הוא מוסד רומי ידוע והוא שילוב של בית מלון ומסעדה. לאורך הכבישים הרומיים בארץ נבנו פונדקים.⁵⁵רוזנפלד, פונדק; ספראי, טיפול, עמ' 176-169. הפונדק שימש כאכסניה לעוברי אורח שנעו על הכבישים. הפונדק עשוי היה לספק רק מקום לינה, אך לעתים סיפק גם ארוחות חמות או קרות.⁵⁶למשל בבלי, חולין ו ע"א; ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, כג ע"ד. אחד המודלים המקובלים היה שכל אחד מהאכסנאים מביא אתו את סעודתו ואוכל אותה לעצמו,⁵⁷משנה חולין פ"ח מ"ב; בבלי חולין קז ע"ב; ירושלמי ברכות פ"ז ה"ד, יא ע"ג; שקלים פ"ז ה"ב, נ ע"ג ועוד. במקורות חז"ל מופיעה האפשרות שהפונדקאית מחממת את המזון ואף מבשלת אותו. עובר האורח, שהוא "חבר", מביא עמו מזון והפונדקאית מבשלת אותו (דמאי פ"ג מ"ה).

מקצוע הפונדקאית הוא אחד המקצועות הבודדים המיוחדים לנשים. אמנם נזכר גם הפונדקאי, הזכר,⁵⁸בראשית רבה, פרשה צב ו, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1144; שמות רבה פרשה טו יח; ויקרא רבה פרשה ט ט, מהד' מרגליות עמ' כד. המונח "פונדקאי" מתייחס לגברים ונשים כאחד, ראו למשל תנחומא (בובר) לך לך י, עמ' 68. אך רוב האזכורים הם של פונדקאית אישה.⁵⁹תנחומא בובר, שם שם; משנה יבמות פט"ז מ"ז; אסתר רבה פרשה ג ד ועוד. כך למשל ביבמות פט"ז מ"ז מתואר אחד מבני חוברת הולכים שחלה וחבריו הניחו אותו בפונדק, וקיבלו את עדותה שנפטר ממחלתו. הפונדקאית במשנה זו אינה חברה, ואפילו חשודה מעט. כך היא גם מופיעה במקורות אחרים. שם הפונדקאית היא אישה מפוקפקת החשודה בכיעור ובדומה לו.⁶⁰משחק המילים שבמשנה, יבמות שם שם, מבוסס על ההנחה שפונדקאית היא אישה המוכרת את גופה. הבבלי, יבמות קכב ע"ב, התקשה בדוגמה מתוך שרצה להעביר את ההלכה שבמשנה למציאות מקומו וזמנו, וששם הייתה כנראה פונדקאית אישה הגונה (בדרך כלל) המעניקה שירותי אכסון כשרים וטהורים. גם בספרות הרומית הפונדקאית היא מילה מחליפה לזונה. רחב הזונה הנזכרת בספר יהושע מתוארת כפונדקאית או כזונה, וההגדרות דומות. זה העוקץ בדוגמה שבמשנה, יבמות שם שם. הבבלי, יבמות קכב ע"ב, התקשה בדוגמה מתוך שלא הכיר את המציאות הארץ־ישראלית. במשנת דמאי שהזכרנו הפונדקאית שייכת לעמי הארץ, והדבר עולה בקנה אחד עם תדמיתה בספרות חז"ל. גם הפונדקאי מתואר כטיפוס בעייתי ולעתים אף שותף לליסטים (בראשית רבה פרשה צב ג, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1145). הפונדקאי הגבר איננו כה חשוד כמו הפונדקאית, אבל הוא איננו טיפוס חיובי במיוחד. האיסור שבמשנת עבודה זרה פ"ב מ"א, לאפשר לבהמת המשא להינפש באורווה של הפונדק הוא אפוא מטרד לא מועט. ייתכן שלרקע המפוקפק של הפונדק יש קשר לאיסור שבמשנה, אך התחושה שהמשנה מעניקה היא שכל נוכרי חשוד באשר הוא. כך למשל מותר לאדם להניח חפצים בפונדק בהנחה שהפונדקאי לא ייגע בהם, אבל אם הוא מודיע לפונדקאי שהוא ייעדר, עליו להימנע מלהשאיר אצלו יין (תוספתא עבודה זרה פ"ז הי"ב מהד' צוקרמאנדל עמ' 472).

בספרות הרומית והיהודית כאחת הפונדקים הם מקום החשוד בפריצות מינית עקב המפגש המשותף בין המינים, והיעדר הבקרה. על רקע זה יובן גם הנוהג המתואר בתוספתא: "מקום שנהגו להדליק את הנר לילי יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין. רבי שמעון בן לעזר אומר מדליקין בפונדקאות ובבית המים. כשאמרו מדליקין וכשאמרו אין מדליקין לא אמרו אלא מפני הרגל דבר אחר" (פסחים פ"ג הי"ז). "דבר אחר" הוא אחד הכינויים למעשה אישות. המשנה בקידושין מניחה שאם אשתו עמו החשש מזערי: "לא יתיחד אדם עם שתי נשים... אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים רבי שמעון אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו" (פ"ד מי"ב).

הניעות הגיאוגרפית בעולם הקדום הייתה מצומצמת. אנשים לא תיירו סתם, אלא למטרה מוגדרת בעיקר מסחר, שמחות משפחתיות עליה לרגל וכדומה. אחד המאפיינים של הליכה זו היא שאין אדם הולך יחידי אלא בקבוצה. "רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות פ"ג מ"ד) וכן "ובשלשה דברים אנשים מתים, השרוי בבית המרועע והמהלך בדרך יחידי והמפרש בים הגדול" (קוהלת רבה פרשה ג ב). החשש הוא מפני סכנת הדרכים, ואכן כמעט כל העדויות שבידינו מדברות על הליכה בשיירה. שיירת המסחר היא ה'חמרת' שבה עסקנו בנספח למסכת דמאי. כן משמע מתיאורים רבים לפי תומם המתארים את חבורת הולכים כגון אותה קבוצה המתוארת במשנת יבמות שאחד מחבריה חלה. או חבורה אחרת שהתנפלו עליה שודדים (תוספתא יבמות פי"ד ה"י), וכן סיפורים נוספים המשיחים לפי תומם (תוספתא עירובין פ"ב ה"א: שם ה"ה). כמובן גם העלייה לרגל הייתה בחבורות, אם כי ניתן להציע ששם מדובר במעמד מיוחד שיש בו חגיגיות וטקס (ביכורים פ"ג מ"ב). משניות אחדות מתפרשות על רקע ההנחה שהיחיד המתואר במשנה הוא חלק מחבורה ואיננו יכול להפסיק היכן שירצה (ברכות פ"ד מ"ה⁶¹ראו הנשקה, כיוון תפילה, ואנו פירשנו משנה זו באופן שונה. : תוספתא מגילה פ"א ה"ב) או ללכת במסלול שבו הוא חפץ (תוספתא עבודה זרה פ"א ה"ו).⁶²ראו פירושנו למשנת עבודה זרה פ"א מ"ד.

הפונדקים ששכנו לאורך הצירים הראשיים נועדו לאכסן את החבורות הללו. פונדק אחד כזה נתגלה ליד שבטה, יש בו קצת יותר מעשרה חדרים וכל חדר גדול שטחו קרוב ל־20 מ"ר ונועד לאכלוס חבורה ולא זוגות או יחידים. פונדק אחר, מסופק יותר, נסקר על ידי ספראי בחורבת משכנה,⁶³ספראי, פרקי גליל, עמ' 217. שם נתגלו 8-5 חדרים גם הם גדולים אם כי לא כל כך גדולים כמו בשבטה. לעומת זאת בחאן לוביה הסמוך מצוי פונדק דרכים מהתקופה הערבית הקדומה וגם בו מספר קטן של חדרים גדולים ביותר. סביר שפונדק זה קדום יותר והוא "פונדקא דלוי" הנזכר בירושלמי לשקלים פ"ז ה"ב, נ ע"ג.

על כן הצענו שאפשרויות הייחוד בפונדק הן קטנות, ואף על פי כן הוא נחשב למקום פריצות מינית. צריך לזכור שבעולם הקדום פריצות מינית נעשתה לעין כל בבתי מרחץ, וכך גם בפונדקים.

כך אפשר שבעל ואישה יזדמנו יחדיו, מבלי שעצם הפגישה יש בה חשד לתכנון מעשה אסור. הפונדק היה, אפוא, מקום שהזמין שחיתות ואי הקפדה על דיני צניעות (איור 43).

בית שמי אומרים אינה צריכה הימנו גט שיני – איננו חושדים שקיימו יחסי אישות, ואף אם כן לא היה זה למטרת נישואין, ובית הלל אומרים צריכה ממנו גט שיני – אנו חושדים במעשה מיני שנעשה לשם נישואין. דומה שבדרכם של בית הלל החמרה רבה. בדרך כלל סתם מפגש בין שני המינים כמובן אסור, אך לא שמענו על צורך בגט. נראה כי בית הלל משקיפים על קיום יחסים בסיטואציה זו כראיה לכך שבני הזוג אינם רואים את הקשר ביניהם כגמור, או שליבם גס זה בזה, כדברי המשנה "ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה" כלומר אם נתגרשה מן הנישואין ליבו גס בה ולכן מסתבר שקיימו יחסי אישות ונתכוונו לנישואין, או שבזה שלנו ביחד גילו דעתם שביטל(ו) את הגט טרם נכנס לתוקפו. מכיוון שכך, יש צורך לדעת בית הלל בגט אשר יהווה "ספר כריתות" שני לנישואין אלה. מעבר לכך, מכיוון שסביר שהשניים, אף אם חטאו, לא עשו זאת לשם קידושין, יש כאן החמרה שמטרתה להרחיק את הזוג מעבֵרה.

ההבחנה בין בעילה לשם קידושין (המהווה קניין לשם נישואין), לבין בעילה סתם מופיעה בתוספתא פ"א ה"ג. היא אפוא תנאית אם כי איננה במשנה במפורש. מבחינה משפטית היא בעייתית מאוד ומצטרפת לשאר הבעיות ההלכתיות של קידושין על ידי ביאה, ולא כאן המקום להרחיב בכך.⁶⁴ראו המבוא למסכת קידושין, ופירושנו לפ"א מ"א שם.

אמתי – לא ברור האם יש במשפט הבא הסתייגות על ידי תנא החולק על ההלכה הראשית או פרשנות הנאמנת לכוונה המקורית של ההלכה הראשית. הדבר תלוי בהבנתו של המונח "אימתי" במשנה, האם הוא בא לפרש ולסייג או לחלוק. המפרשים מעדיפים בדרך כלל את ההסבר הראשון, ועסקנו בכך בפירושנו לפאה (פ"ה מ"ה; פ"ז מ"א).

מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו, ואכן המונח "אימתי" מופיע במשנה כ־55 פעמים ושליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר, חכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו כמו במשנתנו. להלן נראה שבמקרה זה אמנם אין כאן מחלוקת, אך זו פרשנות מאוחרת לתנאים הקדומים, וספק אם היא משקפת את עמדת בית הלל המקורית.

בזמן שגרשה מן הנשואים ומודים בניתגרשה מן האירוסים שאינה צריכה ממנו גט שיני מפני ש[אין] ליבו גס בה – ברוב עדי הנוסח, משני הענפים, הנוסח הוא "שאין לבו". בכתבי יד אחדים הנוסח המקורי הוא "שלבו גס בה", כאשר בחלקם הוגה ל"שאין לבו גס בה". נראה כי אין הבדל הלכתי בין הנוסחים, שכן הגורסים "שלבו" מסבים את פסוקית ההסבר על "נתגרשה מן האירוסים" ואילו הגורסים "שאין לבו גס" מסבים אותה על המקרה הראשון, "נתגרשה מן הנשואים".

בדרך כלל לאחר שנות נישואין רבות אין בני הזוג מקפידים על הלכות צניעות בינם לבין עצמם, וגם לאחר הגירושים קיים חשש שאין הם מקפידים על מרחק זה מזה (לעיל פ"ז מ"ד), לכן יש רגליים לדבר שקיימו יחסי אישות. אבל אין אדם מקיים יחסי אישות עם ארוסתו, וממילא גם כשהם גרושים מערכת יחסים קרובה ביניהם אינה דבר טבעי (בשבילם), ואין לחשוד בהם. המשנה מניחה שהנוהג הוא כמנהג הגליל, שהארוסים לא קיימו יחסי אישות. אבל מנהג יהודה היה שהארוס מבקר את ארוסתו מדי פעם ועשוי לקיים עמה יחסים בעודה בבית אביה. בית שמאי ובית הלל פעלו ביהודה, ומן הסתם דבריהם משקפים את מנהג יהודה. אם כן, סביר כי לדעת בית הלל יש לחשוש גם בארוסה, אבל העורך הגלילי כבר היסב את דבריהם והסבירם לאור מנהג הגליל.⁶⁵על כך ראו באריכות בפירושנו לכתובות פ"א מ"ה ובמבוא לקידושין.

על משנתנו אומר רבי שמעון בן אלעזר: "לא נחלקו על המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי שאינה צריכה הימנו גט שיני" (תוספתא כאן פ"ו ה"ח; עדיות פ"ב ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 457). אם כן שלוש דעות בנושא, וההבחנה בין אירוסין לנישואין היא מעין דעה רביעית. בכל ההצעות יש נסיגה מעמדת בית הלל כפי שהיא במשנה.

בבבלי (פא ע"ב): "לא נחלקו ב"ש וב"ה על שלא ראוה שנבעלה – שאינה צריכה הימנו גט שני. על מה נחלקו? על שראוה שנבעלה, שבית שמאי אומרים אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובית הלל אומרים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". עמדה זו חוזרת בבבלי שם גם בדברי אמוראים. אם כן עצם הלינה איננה מחשידה את בני הזוג ואינה זוקקת גט שני. אבל אם ראוה שנבעלה אזי חלה מחלוקת התנאים. אין זה נוסח המשנה, זו מסורת אחרת משל משנתנו. כפשוטו היא נוסחה חילופית למשנה. אפשר גם שעל ניסוח זה תחול הגבלה נוספת המבחינה בין אירוסים ונישואים.

הירושלמי מקשר בין עמדת בית שמאי במשנה ד (שגט ישן כשר) ועמדת בית שמאי במשנתנו. משנתנו עוסקת בגט ישן: "בית שמאי כדעתהון ובית הלל כדעתהון בית שמאי דאינון אמרין פוטר אדם את אשתו בגט ישן אינון אינון דאמרין צריכה הימנו גט שני" (מט ע"ג). כפשוטו הגט הישן מספיק לפטור את האישה בשנית, ובית הלל דורשים גט חדש. בהמשך מציע הירושלמי שהמחלוקת במשנתנו תלויה במשנה האחרונה בפרק הבא (מהם עילות הגירושין). לפי בית שמאי מאחר שמגרשה רק אחרי שמצא בה ערוות דבר הרי "מזוהמת היא מלפניו" ואין חשש שבא עליה, ואילו לפי בית הלל יכול לגרשה אפילו אם הקדיחה תבשילו הלכך "אינה מזוהמת מלפניו", ויש חשש שבא עליה. פרשנות זו של הירושלמי היא הסיבה להצעת הפירוש שלנו למשנת גט ישן, שסוטה מעט מפירוש הבבלי (חשש ליזות שפתים), שהרי השניים התייחדו לאחר הגט. לדעת בית שמאי אין חוששים לגט, ולדעת בית הלל צריך גט נוסף כדי למנוע לזות שפתיים על הבן שנולד לאחר תאריך הגט. הירושלמי הושפע, מן הסתם, מכך שבמסכת עדיות שנויות שלוש המחלוקות ברצף (ראו פירושנו למשנה ד). לאמִתו של דבר ספק אם יש כאן זהות עמדות, שאם כן היו הבתים צריכים לחלוק בכל אישה שהתייחד עמה, היכן שלא יהיה. זאת ועוד. ראינו שלושה ניסוחים שונים למחלוקת בית הלל ובית שמאי, והסבר זה מתאים רק לנוסח המשנה, ומקשה על הנוסחים האחרים, ואכן הירושלמי מפרש את משנתנו ודוחה את הפרשנויות האחרות, לאור משנת עדויות.

כנסה בגט קריח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה – גט קרח איננו כשר, והמושג יובהר במשנה הבאה. אם נשא אדם אישה שהתגרשה מבעלה הראשון בגט קרח, עליה לצאת מזה ומזה, שכן הגט היה פסול. כמו כן, יחולו עליה כל הדינים המנויים במשנה ה.