משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 2 · משנה 4

אין כותבין במחובר לקרקע – המשנה פוסלת גט שנכתב על עצים או על צומח אחר, וגם על כתובות אבן קבועות. הרומאים כתבו מסמכים ציבוריים ופרטיים על לוחות אבן גדולים והציבום במקומות הנחוצים בצורה קבועה. אין אפוא מניעה טכנית לכתיבת גט על אבן, ורק עמדות המצויות בהלכה מנעו זאת (ראו בהמשך). קיימת בעיה משנית בכך שגט כתוב על אבן קבועה אי אפשר למסור ביד האישה, אך גם בעיה זו ניתנת לפתרון (הצבת המצבה וקביעתה בחצרה).

אמנם בדרך כלל בלשון חכמינו "מחובר לקרקע" הוא צמח,⁶⁹משנה, פאה פ"ד מ"א; מעשרות פ"ב מ"ו ועוד. כך פירשו המפרשים, וכך עולה מהדוגמאות הניתנות בגמרא, אבל כפשוטו מדובר גם על כתיבה על סלע או על קיר בניין ואכן בבבלי מדובר על מנעול הנחשב כמחובר לקרקע (שבת פא ע"א) "תנו רבנן: חפי פותחת – טהורין, קבען בפותחת – טמאין. ושל גל, אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים – טהורין, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע" המחובר לקרקע כאן הוא בניין. וכן בסוגיה אחרת (חולין טז ע"ב), המחובר לקרקע הוא "כותל".

נוסיף עוד שלפי ההלכה כלי המקבל טומאה הוא רק כשאינו מחובר לקרקע (כגון פרה פ"ה מ"ז).⁷⁰לכך מאות דוגמאות כגון עוקצין פ"ג מ"י, ולעניין אחר משנה שביעית פ"י מ"ז. ועוד הרבה. כך מסבירים רוב המפרשים וכלל זה הגיוני ומתאים לכלל המקורות. אבל לא מצאנו ניסוח מפורש של הצירוף מחובר לקרקע בהקשר זה. ריבוי הדוגמאות של צומחים המחוברים לקרקע, בניגוד למבנים מחוברים לקרקע וכלים מטלטלים, נובע מהרלבנטיות הרבה של נושא החיבור לקרקע בהקשר של צמחים.

ההתנגדות לכתיבה על אבן איננה רק בגלל החיבור לקרקע. מופיעה גם דרשה נוספת – "כתב לא חקק", שגם היא שוללת בפועל כתיבה על אבנים (ירושלמי כאן מד ע"ב; בבלי כ ע"א). הדרשה שוללת כל חקיקה, בין על אבן בין על עץ ועל כל חומר אחר. על חומרים אחרים (עץ, חרס), ניתן לכתוב בצבע, ואילו צביעת כתובות על אבן לא נהגה בפועל, אף שהיא אפשרית.

כתבו במחובר [ו]תלשו וחותמו ונתנו לה כשר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבת[ו] וחיתומו בתלוש – בתוספתא היקש מדרשי: "רבי יהודה בן פתירא אומר: מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע, יצא דבר המחובר בקרקע" (פ"ב ה"ד). הדרשה מופיעה גם בספרי דברים שהבאנו לעיל. במקרה זה סביר שהדרשה אכן יצרה את ההלכה. ההיקש המדרשי מלמד רק שאין כותבים על דבר המחובר בקרקע אפילו אם ייתן אותו לאישה כמות שהוא מבלי לתלשו. מהמילה "ספר" למדו חכמים את המגבלה של תלוש, וכן שתי מגבלות אחרות שיהא בר־קיימא, ושיהא חפץ ולא בעל רוח חיים (ירושלמי מ"ד ע"ב): "ספר, אין לי אלא ספר מנין [עלי] קנים עלי אגוז עלי זיית ועלי חרוב תלמוד לומר ונתן מכל מקום. אם כן למה נאמר ספר? מה ספר מיוחד [שהוא של קיימא יצא דבר שאינו של קיימא רבי יהודה בן בתירה אומר מה ספר מיוחד] שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שמחובר לקרקע." (ספרי דברים פיסקא רסט, מהד' פינקלשטיין עמ' 293).⁷¹המצוין בסוגרים מרובעים חסר במהדורת כהנא, עמ' 293.

דעת תנא קמא במשנתנו משקפת מחד גיסא הלכה פסוקה או כלל, "אין כותבין במחובר", אך בד בבד מכירה בכך שבתנאים מסוימים גט שנכתב במחובר יהיה כשר⁷²שאלת הפתיחה של הסוגיה הבבלית (כא ע"ב) עומדת על השניות שבין האיסור הנחרץ ברישא ("אין כותבין במחובר לקרקע") ובין הניסוח המאפשר במציעתא ("כתבו במחובר..."). הבבלי פותר זאת באוקימתא – מקום התורף. נראה כי כפשוטה המשנה קובעת הלכה יסודית ברישא, ולאחר מכן מציעה מקרה משני שבו עדיין יהיה הגט כשר אף על פי שנכתב במחובר, אולי שלא ברצון חכמים, אך בדיעבד כשר. בתנאי שהחתימה הייתה במנותק מהקרקע. יש לציין שסגנון המשנה מוכיח שהכתיבה של הגט נפרדת מהחתימה. נושא שנדון בתחילת הפרק.

בבבלי⁷³דרשה דומה לעניין אחר בבלי נזיר מה ע"א; חולין קלה ע"א. דרשות כאלה יש רק בבבלי. במדרש תנאים לדברים דרשות דומות, אך לא לעניין שלנו, וספק אם הן תנאיות או אמוראיות. דרשה שממנה יוצא שהגט צריך להיות "מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה, קציצה, ונתינה" (כא ע"ב). נימוק זה יחול גם על כתיבה על אבן מחוברת לקרקע.

אם כן לפחות לפי חלק מהדעות (רבי יהודה במשנה והדרשה דלעיל) אין לכתוב גט על אבן המחוברת לקרקע, גם אם נתלשה והוצבה מחדש.

נברר את האפשרויות השונות:

כתב על אבן קבועה – פסול. משום שאין נתינה. לולא שיקול זה האבן הייתה חומר כתיבה כשר.

כתב על אבן מחוברת, חצב ונתן לה – לפי תנא קמא כשר, לפי רבי יהודה פסול.

כתב על אבן תלושה – כשר לכולי עלמא. בפועל אין לכך תוצאות משום שעל אבן, בדרך כלל, חוקקים ולא כותבים. כאמור לעיל דרשו חכמים " 'וכתב' – ולא חקק".

ייתכן שהמחבר הכיר נוהג שימוש כזה בחומרים (אולי כתיבה על קיר קיים?), אך גם ייתכן שהדין תאורטי בלבד.

חומר כתיבה תדיר נוסף בעולם ההלניסטי (ומעט גם בעולם הרומי) הוא האוסטרקון, שהינו חרס שבור עליו כתבו בצבע. גם האוסטרקון איננו נזכר במפורש במשנה. הבבלי מציע מקרה גבולי: "כתבו על חרס של עציץ נקוב – כשר" (כא ע"ב). מקרה גבולי, שכן עציץ נקוב נחשב מחד גיסא כמחובר לקרקע (תוספתא שביעית פ"ח ה"י) ומאידך גיסא בפועל ניתן לטלטלו, להרימו ולנתקו (איור 13). משנתנו אומרת שהצמח אמנם נחשב מחובר לקרקע, משמע ממנה, שעל החרס אפשר לכתוב. אחד מחומרי הכתיבה המקובלים בתקופה ההלניסטית היה האוסטרקון. האוסטרקון הוא שבר חרס שעליו כתבו שטרות שונים. השימוש בו היה מקובל בתקופה הפרסית וההלניסטית, ומעט יותר גם בתקופה הרומית.⁷⁴בממצא הארכיאולוגי בארץ נתגלו מאות אוסטרקונים מלפני התקופה הרומית, אך רק אוסטרקונים ספורים מהמאה הראשונה ואילך. כאלה למשל הם קבוצת האוסטרקונים המזכירה את כפר קרנים (ירדני, אידומיאה, עמ' 579-589; 603-607). מעט אוסטרקונים נוספים מהתקופה הרומית נתגלו באתרים שונים. השאלה מדוע פסקה כתיבת תעודות על חומר זה מחייבת דיון. בין השאר נתגלה אוסטרקון ועליו שטר נישואים בין שני אדומיים במרישה⁷⁵אשל וקלונר, אוסטרקון. (איור 14). חרס כחומר שעליו כותבים איננו מופיע במשנה ואינו נזכר כחומר שגרתי אלא אגב שאלה "מתוחכמת" של עציץ נקוב. יש עוד לומר שהשאלה איננה ריאלית אלא משפטית. עציץ העומד על אדמה נחשב, מבחינה הלכתית, כמחובר לקרקע,⁷⁶משנה כלאיים פ"ז מ"ח; דמאי פ"ה מ"י; תוספתא שביעית פ"ח ה"י. ברם, אם העציץ מונח על שולחן, או ניתן לאישה, הוא כבר איננו מחובר לקרקע גם אם הוא נקוב.⁷⁷אנו מבינים את המונח 'עציץ נקוב' כמשמעו הריאלי. במערכת המשפטית־הלכתית המונח כבר הופך להיות סמלי יותר, לצורך הלכות כלאיים למשל. בכלאיים מדובר על "המעביר עציץ נקוב בכרם" עציץ כזה נחשב מחובר לקרקע לצורך הלכות כלאיים. ברם, אין מדובר על עציץ המועבר חופשי בכרם, אלא על עציץ נייד המונח במקום אחד לפחות כמה שעות (שהצמח מוסיף כמאתים כלומר גדל בחצי אחוז). כאמור שפת מציאות לחוד ושפת ההלכה רק קרובה לה ואינה זהה.

מה מעמד האוסטרקון לגבי גיטין, שבהם שאלת הערך הכספי (שווה הפרוטה) איננה עולה. כאמור חכמים התנגדו לגיטין על כתובות ניצבות, והכירו גם כתיבה על עציץ נקוב. מן הסתם שבר של חרס (אוסטרקון) כשר לכתיבת גט, אך לכאורה מפתיע שבמשנה ובכל המקבילות הוא לא נרמז. עד כאן הבבלי.

בירושלמי סוגיה ארוכה הקשורה לענייננו (קידושין פ"א ה"א, נח ע"ג). הנושא הוא מעמד הגירושין והקידושין של נוכרי: "תני רבי חייה כן לא סוף דבר בשטר שהוא יפה שוה פרוטה. והלא מתקדשת היא האשה בכל דבר שהוא יפה שוה פרוטה. אלא אפילו כתבו על החרס או על נייר ונתנו לה, הרי זו מקודשת...". רבי חייא מכיר הלכה למעשה כתיבת שטר נישואין על חרס.⁷⁸שטר נישואין אדומי ממרישה (המאה השנייה לפני הספירה) נמצא על חרס נוסחתו קרובה לנוסחה היהודית אך ההלכה לא הייתה מקבלת שטר כזה בגלל ערכו הכספי הנמוך. כמובן האדומים לא נדרשו לעקרונות השטר שקבעו חכמים (אולי גם הרבה מאוחר יותר). ראו אשל וקלונר, אוסטרקון.

תהא ההלכה אשר תהא, על כל פנים החשוב לענייננו הוא שהסוגיה מכירה שטר הכתוב על חרס, האוסטרקון חומר כשר לכתיבת שטרות (לפחות שטר קידושין). מהבבלי (כאן כא ע"ב) יוצא שהוא חומר הולם לשטר "כתבו על חרס של עציץ נקוב – כשר".

למה החרס לא נזכר במשנתנו? כאמור היא לא מזכירה גם חומרים נפוצים יותר כשטר. בדיוני האמוראים אזכור החרס והנייר. ייתכן שהדבר נובע מכך שבתקופה הרומית מיעטו בשימוש באוסטרקונים לכתיבה.

אם כן חכמים הסתייגו מכתיבת גיטין על אבן. לגבי כתיבת גט על אוסטרקון הדיון עקיף. שני התלמודים מכירים את הכתיבה על חרס. השימוש באוסטרקונים לכתיבת שטר נזכר, אך תופש מקום מועט.

מסתבר שההבדל בין ההלכות ונוהגי הכתיבה בתקופה הרומית הם הבדלים חברתיים, ובמה שלא נהגו לכתוב בארץ, אסור גם לכתוב עליו גט. לו רצו חכמים להתריס נגד הדרכים הרומיות המקובלות, היו אוסרים גם חומרים אחרים כגון חרס. ההתנגדות לשטר על אבן איננה נובעת מהתרסה נגד מנהגי נוכרים, אלא מבעיות הלכתיות. עם זאת חכמים אינם נגררים אחרי הנוהג הרומי הנפוץ.

רבי יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על נייר [ה]מחוק – נייר⁷⁹המילה "נייר" משמעה פפירוס, ומקורה במצרית. ראו הרן, כתיבה, עמ' 67, ומילון בן יהודה, ערך "ניר" הערה 4. הוא הפפירוס העשוי מקנים שנארגו בצפיפות. כאמור, המשנה הקודמת לא פירטה על אלו חומרים נהגו בדרך כלל לכתוב את השטרות. מדברי רבי יהודה בן בתירה אנו שומעים כי הכתיבה הנורמטיבית הייתה על נייר או על קלף, והתנא מתייחס למקרים שבהם החומרים הללו אינם כצורתם האידֵאלית. בעולם העתיק הרבו לעשות שימוש משני בשטרות ישנים, ועל כן נייר ישן (שטר או מסמך אחר) עשוי היה לשמש לכתיבת מסמך חדש, לאחר מחיקת הכיתוב המקורי.

ולא על הדיפתרא – הוא עור שעיבודו החל, אך טרם הכינו ממנו את הקלף. הגמרא מסבירה: "שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו – דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ... חיפה – דמליח ולא קמיח ולא עפיץ... דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ...".⁸⁰בבלי שבת עט ע"א; השוו מגילה יט ע"א; הרן, כתיבה; בר אילן, כתיבה; כהן, עור, עמ' 20-17. כמו כן: "דיפתרא – דמליח וקמיח ולא עפיץ, נייר – מחקא" (מגילה יט ע"א). שלבים רבים לעיבוד העור. אחרי פשיטתו מותחים אותו היטב ומשרים אותו בחומרים שונים, שתפקידם להמיס את השומן והבשר הדבוקים לעור מבפנים. לאחר מכן מולחים את העור, ולאחר מכן משרים אותו בקמח ובעפצים שונים כדי לרכך את העור ולהחליקו. "מצה" הוא העור לפני שלב עיבוד זה. "חיפה" הוא העור לאחר המלחה אבל לפני העיפוץ, ודיפתרא הוא העור המעובד והמתוח. איפוץ או עיפוץ משמעו כיווץ (משנה אהלות פ"ט מ"ג; תוספתא פ"י ה"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 607), את הכיווץ יצרו על ידי שריית העור בעפצים של אלון התולע. בשלב זה העור עדיין אינו מוכן לכתיבה, אך הוא מוכן לעיבוד, תפירה או הכנת מכסה ממנו. בשלב זה חותכים ומחלקים את העור לשתי שכבות; החלק הפנימי נקרא קלף, והחיצוני דוכסוסטוס: "קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער" (שבת עט ע"ב; והשוו סופרים פ"א ה"ה, עמ' 98; מסכת ספר תורה פ"א ה"ד ועוד). נראה שהעור לפני החיתוך הוא "גויל": "כותבין על הקלף במקום בשר,⁸¹כלומר על החצי הפנימי של העור. ועל הגויל במקום שער, ואינו רשאי לשנות, הלכה למשה מסיני שאם שינה בזה ובזה, אין קורין בו" (מסכת סופרים פ"א ה"ה). את הדיפתרא מחליקים, וכך ניתן למחוק כתב ולזייף את המסמך.

מפני שהוא יכול להיזדייף – זה ההסבר לדיפתרא וכנראה גם לאיסור כתיבה על נייר מחוק. החשש הוא שמא העדים חתמו על השטר המקורי ולאחר מכן מחק מאן דהו את הטקסט וכתב גט חדש ואי אפשר לזהות את השינוי מכיוון שכל הנייר מחוק. על הדיפתרא הכתב איננו נראה טוב, ושוב קל לזייפו מבלי שהדבר יורגש.

אגב כך שומעים אנו שנייר שאינו מחוק, שהוא הנייר הרגיל כשר, ודיפתרא אסורה, אך קלף רגיל כשר. כאמור משנתנו אינה מונה את החומרים הכשרים לכתוב עליהם גט. היא מסתפקת במשפט "על הכל כותבין" ומתמקדת ביוצאים מן הכלל.

וחכמים מכשירין – חכמים חולקים על רבי יהודה ומכשירים כתיבת גט על דיפתרא ונייר מחוק, כלומר חוששים פחות לזיוף המסמך וטשטושו. אמוראי ארץ ישראל ממשיכים צעד נוסף להכשר הדיפתרא. יש מהם המניחים שרבי יהודה חשש להקפדה זו רק לגבי גיטין, אך שטרות אחרים ניתן לכתוב על גבי דיפתרא כי הוא חומר מקובל לכתיבה (ירושלמי מד ע"ב) (איור 15).