משנת ארץ ישראל על משנה גיטין · פרק 1 · משנה 3

משנה ג מהווה בבואה של משנה א, ארץ ישראל לעומת מדינת הים.

המביא גט מארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב בפני נתחתם – "צריך" במדינת הים מול "אינו צריך" בארץ ישראל,⁷⁶הבחנה זו חוזרת ונידונה בפ"ג מ"ה-מ"ו: בארץ ישראל השליח מחליף את שליחותו בשליח אחר, ואילו בגט ממדינת הים הוא פונה לבית דין על מנת לאשרר את הגט בהצהרת "בפני נכתב ובפני נחתם". מכאן ואילך השליחות נתונה להכרעת בית דין ופטורה מאותה הצהרה פעם נוספת, וראו דיוננו שם. והמסקנה המתבקשת היא: אם יש עליו עוררים נתקיים בחותמיו – העדים זמינים על מנת להעיד שהגט נכתב כראוי אם וכאשר מתעורר ערעור על כשרות הגט וניתן להיזקק להם.

המשנה ממשיכה ומתארת מקרה מורכב יותר: והמביא גט ממדינת הים – אך אינו יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם – שכן לא ראה בעצמו את הכתיבה והחתימה, אם יש עליו עדים נתקיים בחותמיו – מכיוון שהגט לא אושרר כדרוש מגט הבא מחוץ לארץ, הרי שלצורך נתינת תוקף לגט תידרש עדות העדים על כתב ידם בבית דין. דרישה זו מתקבלת על הדעת בגט הבא ממקום למקום בארץ ישראל אך עשויה להיות בעייתית לגבי גט הבא ממדינת הים, ולמעשה יוצרת מגבלה חמורה על תקפות הגט במקרה זה.

התוספתא (פ"א ה"ב-ה"ג) מסכמת את ההבדל בין ארץ ישראל ומדינת הים וקובעת כי ישנה חומרה וקולה בכל אחת מהן⁷⁷בתוספתא זו יש בעיית נוסח קשה, ושני הנוסחים, זה של כתב יד וינה (והדפוס) וזה של כתב יד ערפורט, נראים משובשים. עיינו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 781-780. שחזור הנוסח המקורי חורג מדיוננו כאן. : גט ממדינת הים זוקק אשרור, וזו חומרה, אך לא ניתן לערער עליו, וזו קולה. לעומתו ניתן לערער על גט מארץ ישראל ולדרוש אשרור לאחר זמן על ידי אישור ישיר של העדים החתומים. התוספתא מדגישה את החומרה והקולה, וכפי שעולה מהמעשה בכפר סאסי (לעיל, פירושנו למ"ב) ההחמרה נחשבה להקלה גדולה.

אפשרות הערעור על גט עולה בבירור ממשנתנו, אך לא נידונה השאלה מי היה המערער ומדוע. הירושלמי מעלה שאלה זו: "מי עירר?" (מג ע"ג), ונותן על כך שתי תשובות: "רבי חסדא אמר: הבעל עירר. אמר רבי יוסי: הלקוחות עוררין, שלא תיטרף מידן" (שם). ערעור על גט אינו מעשה ציבורי, החברה או הקהילה לא נידונו כמערערות, הוא עניין פרטי בדיני אישות בין הבעל לאשתו לשעבר, וממוני כשלכתובה יש קדימויות בתשלום ו"לקוחות" מתערבים בדיון הממוני בעקבות גירושין. גם הבבלי דן בשאלה ומסיק שהבעל הוא המערער: "אם יש עליו עוררין – יתקיים בחותמיו. ערער כמה? אילימא ערער חד, והאמר ר' יוחנן: דברי הכל אין ערער פחות משנים! אלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אלא ערער דבעל". אין בבבלי שלילה עקרונית של מישהו מהציבור לערער, אך במקרה זה מדובר בערעור הבעל.

תשובת התלמוד היא משפטית. אנו רשאים לשער שהיו חוגים שהקפידו על יוחסין, ומי שהיה בידה גט ללא עדות מלאה מעל לכל פקפוק אפשרי, נתפסה כפסולה או ככזאת שייחוסה מפוקפק.