לחם שמים על פרקי אבות · פרק 5 · משנה 23

לפום צערא אגרא. לענין מ"ש בד"ח שזה בשכר הצער כו'. עמ"ה בס"ד רפ"ב. אך מ"ש אבל שכר מצות עצמן אין אתה יודע שכרן. אינו מכוון כלל. וכי מי הגיד לו היום. ששכר הצער והטורח ידוע. לא אמרו אלא שהשכר מתרבה לפי ערך הצער המרובה. אך השכר בין רב למעט. נעלם כל עיקר כמה איך ומה הוא. הן לא ידענו זה בין במצוה עצמה. בין בצערה וטרחתה. גם לא אחז לשון חכמים בדיוק. שלא אמרו אלא מתן שכרן. כמ"ש בספ"ב. איברא במתני' גופה נמי איכא למידק מאי קמ"ל. וכי חשיד קודשא בריך הוא לקפח שכר העמל ויגע בודאי שהמצטער על קיום התורה. שכרו מרובה ממי שאינו סובל צער בשבילה. וכבר שנינו ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. כ"ש לסובל צער ג"כ. שהכל לפי החשבון א"כ משנה שאינה צריכה היא. אלא כך פירושה שעל צערו בקיום התורה והמצוה. נוטל שכר בעוה"ז. וכדרך ששנינו בפ"ד מ"ט. כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (עמ"ש שם בס"ד) ואין זה שכר מצוה בעצם. שאינו משתלם בעוה"ז. אלא על תוספת הצער שסבל זה בקיומה. יותר משאר בני אדם. על זה הוא נשכר בעוה"ז. שתתקיים מחשבתו בידו על אופן היותר טוב ומועיל. שיזכה להרבות תורה ומצות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. והיא כענין שאמרו שכר מצוה. מצוה. שזהו שכרו בעוה"ז בעולם המעשה והוא ריוח של הצער הנוסף. כיוצא בה אמרו כל דבר שב"ד נותנין נפשם עליהם סוף מתקיים בידיהם. עיין בעלית האהבה לבית מדות שלנו השי"ת ישים חלקנו עם עושי רצונו מאהבה. כי"ר אמן: