לחם שמים על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 13

ר"ע אומר שחוק כו'. הוא שב על דברי ר"י שלפניו. לומר לך אע"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי"ט:

מסורת כו'. מ"ש תו' מזידין. והעתיק הר"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר"מ ז"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי:

סיג לחכמה שתיקה. הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: