לחם שמים על פרקי אבות · פרק 3 · משנה 11

והמלבין כ' רע"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י"ל מ"ש החוקר היווני בהפך (בסמ"ד) כמ"ש בס' כפתור ופרח (פ"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ"ש תי"ט על מד"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי"ט בשם רש"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ"ש בס"ד מ"ט פ"ד דמגילה: