לחם שמים על פרקי אבות · פרק 5 · משנה 19

אוכלין בעוה"ז. אוכלים לשובע נפשם. לא להשביע תאותם. אלא לצורך קיום הגוף בלבד. ויותר מזה אין להם חלק בעוה"ז. כי לא זאת המנוחה. וקרן ופירות מעשיהם שמור להם לעוה"ב. שם ישבעו שובע שמחות. יתעדנו וישמינו ויתענגו מטוב פרי מעלליהם. וינחלו האוצרות שיסגלו. ולא נהנו מהן כאן. כי שם מקום המנוחה והנחלה האמתית:

אבל תלמידי בלעם כו'. לא בלבד אוכלין בעוה"ז. אבל ממלאים כרסם ממנו אכלוהו (אכילה גסה) ויכלוהו. ובו קבלו עולם. ולא נשאר להם כלום בעוה"ב. אלא גיהנם היא ירושתם באותו עולם. ותפס לשון ירושה. המשמש גם לשון ריש. וגם לשון גירושין במשמע כי אף גיהנם כלה. והם אינם כלים. זהו שסיים. ויורדים לבאר שחת. לומר שנטרדים מגיהנם לבאר שחת. לדיוטא התחתונה. גם שם לא ינוח להם. כי אחוזת עולם הוא להם. והנה כל לשון התנא צרוף ככסף. ומ"ש תי"ט הרי כמה מתלמידיו של א"א רעבים וצמאים. יש להשיבו. מי יגיד לנו זה. כי האדם יראה לעינים. אל דעות ה' יראה ללבב. ורחב"ד וראב"פ וחבריהם לא יוכיחו. כי בחרו בעוני בחפצם. לולי זאת היו מעשירים אותם בודאי (כמ"ש בסוף עלית החכמה) והסתפקו במועט. טוב פת חרבה ושלוה בה. שהוא העשירות הגמור והשובע. וכבר בארנו לשון משנתנו וענינו מתוקן יפה יפה. אמרת אלוה צרופה. והסתכל אמרו אוכלים בעוה"ז. לא אמר אוכלים עוה"ז. או העוה"ז. ושלא בדקדוק כ' תי"ט שנקראו אוכלי עוה"ז. כי הצדיקים אינם אוכלים העוה"ז. ואף אם יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים. אינם נהנים מטובות עוה"ז. רק כפי ההכרחי לעבודת בוראם. על כן העוה"ז אינו עצם אכילתם. ואינם מכלים ומעכלים אותו. גם תלמידי בלעם בידוע שאין להם גיהנם בעוה"ז. וכבר אמרו חכמים לא נברא העולם אלא לאחאב כו'. ולא כדברי מד"ש שהם כנגד המפורשים. וגרם לו זה מפני שרצה להניח מאמר מקביל לנגד מאמר אוכלין. אבל הדבר מבואר במעט עיון. שאיננו מקביל אלא למאמר נוחלין. ולפי מה שפירשנו הכל מתבאר בטוב טעם. ודעת למשכיל ינעם: