לחם שמים על משנה פסחים · פרק 2 · משנה 4

במזיד. ז"ל התי"ט פירש הרע"ב אפי' שגג בחמץ דהשתא אינו לוקה וכו' ומיהו בלא"ה מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמי בענין דאינו לוקה דאל"ה בלא"ה פטרו דאינו לוקה ומשלם וא"כ בחנם כתבו אפי' שגג עכ"ל:

ולא הבנתי זה דמה בכך שצ"ל משנתינו במזיד דתרומה באופן שאינו לוקה. מ"מ לא שלא לצורך כ"כ. דמי לא מיבעי לאשמעינן דמיירי נמי אפי' שגג בחמץ. דלא תימא משום דהזיד בחמץ הוא דמיפטר. דס"ל כרנב"ה דכרת פוטרת מתשלומין [פסחים ד' כ"ט ע"א]. ולא משום דחמץ לאו בר דמים הוא. דהוה ס"ד כר"י הגלילי   דס"ל דמותר בהנאה ומשום הכי רישא משלם אף לפי דמים. וסיפא ה"ט משום כרת. אע"ג דמזיד דתרומה כל ימות השנה אינו פטור. משום דמיתה בידי שמים אינה פוטרת. להכי קמ"ל דטעמא דמתני' לאו משו"ה. אלא משום דמזיד לפי דמים משלם. דהשתא אפי' שגג בחמץ מיירי. ורישא ה"ט משום דבשוגג לפי מדה משלם. א"כ ודאי לא לחנם כתבו ז"ל מה שכתבו דהוצרכו לפרש טעמא דמתני':

ובאמת צ"ע קצת מנא להו לפרושי הכי. דהא משמע לכאורה דסוגיא דתלמודא בהכי סליק. דחמץ בר דמים. וטעמא דמתני' משום כרת. והא דמסיק תלמודא כתנאי היא מילתא אחריתא. דמתני' לא אתיא כחד מנייהו. דהני תנאי סברי דשוגג ומזיד שוין. דמר סבר תרווייהו לפי דמים משלמי. ומ"ס תרווייהו לפי מדה בעי שלומי. ומתני' דלא כמאן. וצ"ל דמשמע להו למפרשים ז"ל דבעיין איפשיטא. דלפי מדה משלם. ובשוגג לחוד כדקאמר מעיקרא. ואע"ג דהדר דחי לה. דיחויא בעלמא הוא. ואין בזה הכרח רק שכך נראה בעיניהם. והאיך לא יבארו דבריהם להשמר מהפי' האחר:

ואפי' למאי דסבר בתי"ט דליכא לפרושי פירוש' אחרינא במתני' אלא כמ"ש רע"ב. מ"מ לא על מגן כתב דמזיד מיירי אפי' שגג בחמץ. ואע"ג דבלא"ה צריך לפרושי מזיד בלי התראה כמ"ש ז"ל. אפ"ה אכתי לא ידעינן דהוי נמי שוגג בחמץ. דסד"א אע"ג דלא אתרו ביה משום תרומה. אבל אתרו ביה משום חמץ. אי נמי אע"ג דלא אתרו ביה כלל. מ"מ איכא למטעי דבמזיד בחמץ נמי איירי. קמ"ל דמיירי אפי' בשגג בחמץ. מיהת מיצרך ודאי צריך לפרושי ולאשמועינן רבותא: