לחם שמים על משנה פסחים · פרק 8 · משנה 8

אע"ג דרבנן גזרו אאנינות לילה. לגבי פסח לא העמידו דברי' במקום כרת. דכפי' הרע"ב. ואע"ג דאכילת פסחים לא מעכבא. מ"מ מתחלתו אינו בא אלא לאכילה:

כפורש מן הקבר. כתב הרע"ב אבל ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב. והכי איתא בגמרא. כתבו התו' תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן. עמ"ש בתי"ט ע"ז ותירוצו אינו נוח לי דמאי פסקא אע"ג דחייב אדם שלטהר עצמו ברגל. זהו כשנטמא. אבל כשלא נטמא טהרה מאי בעיא. ולא אמרו חייב אדם לטבול ברגל. וגם בל"ז תי' חלוש הוא מאד ולא אאריך בו.

אכן לענ"ד דקדקתי ומצאתי טבילה בישראל שמל. ולא עוד גדולה מזו שמענו ל' א' לרש"י בהערל אההיא דערל מקבל הזאה. שפירושו חייב לקבל הזאה משום דפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ואע"ג דדחי ליה רש"י ז"ל מהך דהכא דאמרינן אבל ישראל שמל טובל ואוכל פסחו. ומשמע לרש"י דישראל לא בעי הזאה. אכתי איכא לאוקמה דישראל לא בעי הזאת שלישי ושביעי. ולעולם הזאה בעי. כמו שע"כ אתה מוכרח לפרש בלשון הנ"ל. ע"ש בח"ש לרש"ל ודו"ק. וגמירי דאין הזאה בלי טבילה. עיין בהחולץ (דמ"וב):

אבל מלבד זה ראה מצאתי דאע"ג דנאמר דלא בעינן הזאה בישר' שמל. משום שיכול לקבל הזאה כשהוא ערל כפרש"י שם. מ"מ טבילה מיהת בעינן. כדמשמע התם דאמרינן מלו וטבלו. משמע דאכולהו ישראל קאי ולא סגי דהוו בהו טהורין נמי. אלא שכולם היו צריכין טבילה מן הערלה. וכדמוכח נמי מסידורא דנקט מלו והדר טבלו דבשלמא בעלמא גבי גר שפיר תני תנא עד שימול ויטבול. דלא סלקי ליה טבילותא מקמי דמהיל. דאכתי לאו בר חיובא הוא:

ותו אליבא דר"ע דמרבי לערל כטמא ודאי דצריך טבילה מדאורייתא. ושמא מתני' דהכא אליבא דר"ע איתניא. ואפי' מאן דפליג עליה. דילמא ס"ל מדרבנן מיהא בעי טבילה. והכי ודאי מסתברא דלא גרע מאונן דלעיל. דאצרכוה טבילה. משום דהוה מיתסר בקדשים עד השתא. ערל נמי הא איתסר ליה עד האידנא: