רש״ש על משנה תמורה · פרק 3 · משנה 1

במשנה רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים. בתור"ע (אות ד') דקדק מדשייר ולד תמורה משמע דמודה בי' ר"א דקרב משום דלא שכיח דיעבור בלאו דלא יחליפנו כו' וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא בד"ה גזירה גבי ולד תודה. ותמיהני והרי אדרבה לקמן (כ' ב') מדמה הש"ס ולד תמורה לולד ולד דלר"ש לכ"ע לא קרב וע"ש בתוס'. ולכן נראה דלהכי שייר ולד תמורה דכ"ש הוא דדמי לולד ולד כנ"ל בגמרא. ועי' לח"מ ברפ"ד מהלכות תמורה. גם מה שהקשה אלישנא דר"ש דאמר ועל ולד ולד תמורה דלפי הגמרא הנ"ל אפי' ולד תמורה נמי כולד ולד דמי. נ"ל דלק"מ דהגמרא לא קאמרה אלא דהוא גרע מולד קדשים ולכן לר"א דאפי' ולד ראשון לא קרב כש"כ ולד תמורה (ע"ש בתוס') אבל שיהא שוה ממש לולד ולד לא קאמרה. והוא כמו ממוצע בין ולד לולד ולד. עמש"כ בחדושי הרמב"ם בפ"ד מהלכות תמורה. ומה שהקשה על פסק הרמב"ם כר"ש הא הוה מחלוקת ואח"כ סתם. כבר קדמו בזה הלח"מ. ולי קשה בלא זה מדוע פסק כר"ש נגד הת"ק. וע"כ צ"ל משום דפליגי אמוראי אליבי' משמע דהלכתא כוותיה וכמש"כ הפוס' בכ"מ:

שם בתוי"ט ד"ה ולד שלמים כו' לר' יהודה כו'. נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:

שם בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (י"ח א' וב'):

שם ד"ה לא יקרב כו' וקשיא דת"ל דמשהה עובר בעשה כו'. ול"נ משום דל"מ דיבטלו רבנן מ"ע משום סייג רק כי היכי דלא יבוא לידי איסור בקום ועשה וכ"כ הש"א בתשו' ד' ע"ש:

שם ד"ה וחכ"א. צ"ע כו'. ולעד"נ ליישב ע"ד תירוץ הגמרא בנדה (ל' ב'. ומ"ט) מהו דתימא מסתבר טעמא כו'. וכה"ג תירצו התוס' במנחות (י"ב) גם אנכי בערכין (ח'):