תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות · פרק 3 · משנה 4

[אות יז] במשנה אוכלים שאינם ראוים לאכילה. ואם אמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל כזית חייב. ובפחות מכזית איבעי' דלא אפשיטא דאפשר דמחייב בכ"ש מפני שאין זה מידי דאכילה דליצטרך שיעור:

[אות יח] בהרע"ב ד"ה ר"ש. באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. דאילו באמר סתם שלא אוכל אין נבילות בכלל דהוי דברים שאין ראוים לאכילה. ובנשבע במפורש שלא יאכל נבילות הא אין איסור חע"א אע"כ במפורש נבילות ושחוטות והוי כולל. וא"ל דהא ליתא בלאו והן דהא בנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא חל על נבילות דלעבור על איסור לא מהני כולל. הא מ"מ חל שיאכל נבילות דהיינו נבילה מסרחת. אלא דבנשבע שלא יאכל נבילות לא הוי כולל מכח מסרחת דאמרי' לא אסר עליו אלא דבר אסור ואין מסרחת בכלל אלא היכי דכלל בשבועתו שחוטות דחזינן דרצה לאסור עצמו בדברים מותרים אמרי' דגם מסרחת בכלל. זהו שיטת תוס'. אבל רש"י ס"ל דלמסקנא לא מוקמינן במפורש נבילות ושחוטות דזהו ליתא בלאו והן אלא דמיירי בסתם והוי כולל מכח שחוטות. (והן משכחת לה. דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים) ואי דהוי דברים שא"ר כיון דבעצמותו ראוי לאכילה אלא דארי' רביע עלה לא מקרי דברים שאינם ראויים אלא באין חזיא לאכילה בעצמותו כגון עפר. והרע"ב דנקט דפירש נבילות ושחוטות לא הוי צ"ל מקודם ואכל נבילות חייב דראוים לאכילה אי לאו דרחמנא אסרינהו. הא אף באינו ראוי לאכילה בעצמותו כיון דבמפורש אסרן עליו הוי שבועה דהא בנשבע שלא יאכל עפר ואכל ג"כ חייב. ורש"י הוצרך כך לשיטתו דלמסקנא מיירי בסתם שלא יאכל. והתוי"ט שכתב כך נ"ל לפרש כדי שלא תקשה דר"ב אדר"ב. לא ידעתי כוונתו הגדולה בזה: