תוספות רבי עקיבא איגר על משנה שבועות · פרק 3 · משנה 1

[אות יד] תוי"ט ד"ה היכן מצינו באוכל. מפרש דכ"ע מודו. וכן באמר שלא אטעום אבל בלשון אכילה קיי"ל כרבנן דאינו חייב בפחות מכזית. וכ' במ"ל דכ"ע ס"ל דבנדרים אזלי' אחר לשון בני אדם. אלא דס"ל דבלשון בנ"א אכילה אף בכ"ש ורבנן ס"ל דמסתמא אמדינן דעתיה דלא אסר עצמו יותר מאיסורי תורה ודעתיה בכזית וקי"ל כרבנן. ומ"מ אסור לו לאכול בחצי זית כמו בכל איסורים דחצי שיעור אסור מה"ת. זהו דעת הרמב"ם והר"ן. וכתב הרמב"ם בנשבע שלא אשתה נראה דאינו חייב אלא ברביעית כשאר איסורים. ועיין בבית הלל יו"ד (סימן רל"ח) ובתשובה הארכתי למצוא ראיה לזה. והנה בסוגיא מבעי' ליה אם טעמי' דרע"ק דס"ל כר"ש דכ"ש למכות או דבעלמא ס"ל כרבנן והכא ה"ט כיון דמפרש חייב. ובתוד"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו' הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרע"ק דס"ל כר"ש הא ר"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ"ד היה נראה כפשוטו דה"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א"ו דרע"ק סבר כר"ש ולר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דהל"מ דא"ח קרבן עד שיאכל כזית א"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשון בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר"ש בכ"ש. ונראה דזהו כוונת רש"י. וברור (עיין בתשובה לרבינו סימן קנ"ד):

[אות טו] שם במשנה שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. וכן בהיפוך שלא אשתה ושלא אוכל בעי' דוקא שאכל ושתה. אבל שתה ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחד ול"א דשתייה בכלל אכילה וחייל בכולל דמגו דחייל על אכילה חייל ג"כ על השתייה (ולא ידעתי דלה"ט אף בשתה פ"א לחייב ב' דאסור מכח ב' השבועות ואמאי נקטי תוס' שתה ושתה) דכיון דאמר תחלה גלי דעתיה דכי משתבע בתר הכי לא אוכל אין דעתו רק על אכילה. כך מתבאר מדברי תוס' בסוגיין (דף כ"ג ד"ה כגון כו'). ונלע"ד די"ל דאף בתירוצם א' מודים לזה לדינא אלא דלא ניחא להו לחלק בכך לסברת המקשן דלא נחת לההיא סברא דגלי דעתיה. (* כ"מ. ויש לעיין הא זהו פשיטא והתוס' בעצמם כתבו בלשון אפילו אמר וכו'):