תוספות רבי עקיבא איגר על משנה דמאי · פרק 1 · משנה 1

[אות א] בהרע"ב ד"ה הקלין כו'. ואית בהו תרי ספיקי. וכ"כ הרמב"ם בפי'. ומינה משמע דבודאי חייב לעשר והוא כדעת ר"ל בירושלמי. אבל ר"י חולק התם דאף בודאי פטור והובא בהרא"ש ועיין בהרמב"ם בחיבורו (פי"ג ה"א מהל' מ"ע) חזר בו וסיים שם ואפילו אמר לו ע"ה שאינם מעושרים. ועיי"ש בכ"מ דהטעם דפסק כר"י. ומסוגיא דברכות (דף מ) מבואר דסתמא דהש"ס כר"ל עיי"ש:

[אות ב] שם בא"ד לפי שהיא במיתה. עי' לקמן (רפ"ד) בהרע"ב:

[אות ג] בא"ד שהאוכל טבל שלא הורמו. לשון זה אינו מובן. דגם בטבל למעשר ראשון ולעני חייב מיתה. אלא כיון דקרא שם יצא מידי טבל וא"צ להפריש אבל תרומת מעשר צריך להפריש אף דבקריאת שם נפיק מידי טבל. והי"ל להר"ב לכתוב דהאוכל תרומה חייב מיתה:

[אות ה] בתוי"ט ד"ה הדמאי. יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. עי' בתוס' יומא (דף ט ע"א) דכתב אההיא מתני' דלקמן (פ"ז מ"ה) זה שעשיתי עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו וז"ל ושותה הכל אפילו אותם התשעה שהם מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים. ולר"מ דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו. הרי דס"ל לתו' דבאמת לר"מ מעשר ראשון של דמאי אסור לזרים. ועיין בתוי"ט (פ"ד מ"ו) דמכשירין:

[אות ו] בא"ד תקינו רבנן שיתננה לכהנים. ובסוטה (דף מח ע"א) פירש"י הטעם דל"א שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישי' דלמא משהי גביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר שני מותר לזרים ע"ש. ובטור יו"ד (סי' שלא) כתב דמוכרה לכהן. ונראה לענ"ד ראיה דתקנת חז"ל היה שיתן לכהן ולא למכור מסוגיא דבב"ק (דף קטו ע"ב) דמוקי התם ברייתא דעשר חביות של טבל טמא כר' נחמיה ובשל דמאי. ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן. ואם איתא דבדמאי יכול למכור לכהן וליטול דמים מאי הפסד כהן שייך בזה. אלא ע"כ דצריך ליתן בחנם. גם מסוגיא דסוכה (דף לה ע"ב) דאמרינן דטעמא דב"ה דיצא באתרוג דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה ולב"ש דאין מאכילין לעניים דמאי באמת אינו יוצא באתרוג דמאי ע"ש. ולשיטת התוס' שם ד"ה אתיא לחם לחם דטבל לא מקרי לכם היינו משום שותפות דיש לכהן חלק בו ע"ש. וכיון דחזינן דבדמאי אינו יוצא לב"ש וגם לב"ה רק מדין אי בעי מפקיר לנכסיה מוכח דגם בדמאי יש לכהן חלק בו. הרי מוכח דא"י למוכרו כהן. ועי' מ"ש בגליון במסכתין (פ"ג מ"א). ועיין (רפ"ב) דערלה מ"ש על הגליון שם:

[אות ד] ברע"ב ד"ה ונובלות. קודם בישולן. בסוגיא דברכות פרכינן עלה דמאי היא דלא הא ודאי בעי עשורי ואמאי הא הפקר נינהו ומשני דמיירי שעשאן גורן ע"ש:

[אות ז] בתי"ט ד"ה וביהודה כו'. ולמעוטי דהפקר. לפמ"ש הר"ב בטעמא דמתניתין דהכא דהוי ס"ס ספק מן ההפקר וספק שמא נתעשרו. דמשמע דבודאי חייב לעשר וכדעת ר"ל בירושלמי וסתמא דסוגיא דידן ברכות (דף מ) ג"כ משמע כן הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה. ואף לר"י בירוש' דאף בודאי פטור וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' מ"ע) מ"מ הא הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה:

[אות ח] בא"ד דלא נחית לחלק בין הארצות. לפמ"ש הרע"ב דטעמא דמתני' משום ספק דמשמע דבודאי חייב לעשר. א"כ הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה ואף לדעת הרמב"ם הנ"ל מ"מ הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן בעליהן. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: [דברים הללו כבר נזכרו באות ז'].

[אות ח] בתוס' חדשים ד"ה דמאי. הא ר"מ חייש למיעוטא. עי' בתוס' יבמות (דף קיט ע"א) ד"ה מחוורתא דלר"מ דחייש למעוטא היכי משכחת להו דמאי כו' ומיהו אי לא חייש ר"מ למעוטי רק מדרבנן כו'. ובחידושי ליבמות הקשיתי הא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ דהוי דאורייתא לר"מ כמבואר בסוגיא דקדושין (דף פ) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאפילו להקל אמרינן סמוך מעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ עדיין יקשה על כל דמאי הא מדינא אסור דסמוך מיעוטא לחזקת טבל:

[אות ט] תוס' חדשים ד"ה והחומץ שביהודה וכו'. דחששו משום שאר טומאות וכו'. וכ"כ המאירי למגילה בדף ט' ע"ב אההיא דאמרי' שם אההיא עובדא דיוסף בן אולם הצפורי שם. ובתוס' ישנים יומא (דף כא) כתבו דאיכא בירושלמי מעשה ואירע קרי לכה"ג ונכנס יוסף בן אולם. ועיי"ש: