[אות כז] הרע"ב ד"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה"ד (סי' רע"ט):
קריאה במקור
תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות · פרק 2 · משנה 10
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
[אות כח] בהרע"ב ד"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ"י כתב כרש"י והרע"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א"א:
[אות כט] תוי"ט ד"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. במחכ"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:
[אות ל] בא"ד משא"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. ר"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ"מ לא תצא וכמ"ש לעיל. ומ"מ לישנא דהתי"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Vilna, 1908-1909
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: a815d2d7e767023bb340e0cb18fee9337cfe1fa3af836647e8d30c45a2306aff