תוספות רבי עקיבא איגר על משנה יבמות · פרק 6 · משנה 1

[אות ס] בין בשוגג. במ"ל [פ"ב מיבום ה"ד] מסתפק אם מ"מ בעי' ביאה בפ"ע כמו כל קידושין או דל"צ בפני עדים. ונלע"ד ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם אשתו מעליא היא. והא י"ל דמשכחת לה בבא עליה שלא בעדים דלא קנאה אלא ע"כ דגם בלא עדים הוי יבום מעליא ולכאורה יש לדחות דבזה מנא ידעי' דקדמה שכיבתו להשקות אותה וצריך עדים על זה שקדמה שכיבתו וממילא הוי יבום. ואך מ"מ י"ל דמשכחת לה בבא עליה ב' פעמים בכל פעם לפני ע"א דקידושין לא הוי דהא על כל ביאה וביאה לא היה רק ע"א (ועי' פ"ז דגיטין ברי"ף (דקע"ז ב') ראה א' בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין וכתב הר"ן הטעם דאף ע"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ"מ אישות דשייך ביה נפשות עדות בבת אחת בעינן ותמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראיה משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קידושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ"ע) ולענין קדמה שכיבת בעל מצטרפים דהא יש לנו ב' עדים שקדמה שכיבתו. ואולי י"ל דענין השקאת סוטה הוי כמו דיני נפשות ובעינן עדות בבת אחת שקדמה שכיבת בעל ובתשובה הארכתי בעזה"י:

[אות סא] תוי"ט ד"ה בין באונס. שנתכוין לאשתו ונתקשה. דאילו לא"ה אלא שהדביקוהו בע"כ ביבמתו כיון דאין קישוי אלא לדעת הוי כמדעתו ואינו בכלל אונס ואם באמת לא נתקשה לא קנאה היבמה אינה נקנית אלא בקישוי. תוספות והרא"ש:

[אות סב] בהרע"ב ד"ה קנה. וזכה בנחלה. דלא רבי רחמנא דביאת שוגג וכל הנך דקנה אלא לדברים המפורשים בפרשה בהדי' דהיינו לירש בנכסי אחיו דכתיב יקום ע"ש אחיו ולפוטרה דכתיב לו לאשה ולא לאחיו לאשה דפקע מיניה זיקה. ולפטור צרתה דכתיב בית אחד בונה אבל לדברים אחרים ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה לא. והיינו דוקא בנפלה מאירוסין אבל מנשואין קנה לכל זהו דעת תוספות והרא"ש בשמעתין אבל מדברי הרמב"ן והרשב"א בחי' נ"ל דמבואר דס"ל דלרב דקי"ל כוותיה אף במן אירוסין קנה לכל חוץ מלתרומה דלא אכלה לל"ב. והב"י (סימן קס"ו) מדייק כן מדברי הרמב"ם והב"ש כ' דיש לדחות ולא הביא דמ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א הכי הוא: