ברטנורא על משנה קידושין · פרק 1 · משנה 3

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה, הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו:

בכסף ע״י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו ע״מ שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:

ובשטר ע״י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע״י אחרים אלא ע״י עצמו, דכיון דחובה היא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע״י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו:

וחכ״א בכסף ע״י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע״י עצמו. וכ״ש ע״י אחרים:

ובשטר ע״י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו. והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו א׳ מכ״ד ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאך מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע״י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו ע״מ שאין לרבו רשות בו: