משנת ארץ ישראל על משנה ראש השנה · פרק 4 · משנה 9

עד עכשיו עסקנו בדיני תקיעה, וטרם הוסבר מהי התקיעה. במקרא נזכרים שני מונחים: "תקיעה" ו"תרועה", ואלו חוזרים במקורות שונים. הצירוף של שני קולות אלו הרכיב את סדר התקיעות.

סדר תקיעות כך הוא: שלוש – תקיעות במלכויות, זיכרונות ושופרות, כפי שראינו במשנה ה. כל תקיעה הייתה שלשלוש שלש – תקיעה, תרועה ותקיעה, וסך הכול תשעה קולות.

שיעור תקיעה כדי שלוש תרועות – אורך התקיעה כשלוש תרועות, שיעור – אורך תרועה כדי שלוש יבבות – התרועה היא מה שכיום נקרא "שברים". בסך הכול היו אלו תשעה קולות, וכך גם פני הדברים בתוספתא (פ"ב [ד] הט"ו). יש מהראשונים שגרסו "שיעור תרועה שלש יבבות", ומשמע שאין מדובר על אורך התקיעה אלא על תיאורה, ותרועה היא שלוש יבבות¹¹⁷כך גרס כנראה רבנו חננאל, וכך מפרשו הר"ן. .

בתלמודים התקשו במונח "תרועה". בירושלמי (נט ע"ג) שני פירושים: "טרימוטה" או שלוש "דקיקן". הפירוש השני הוא שתרועה היא שלושה קולות דקיקים, כגרסת מהרי"ץ גיאת. משמעות המונח "דקיקן" איננה ברורה¹¹⁸תבורי, מועדים, עמ' 244. . הירושלמי אף מבהיר שהתרועה באה בתוך התקיעה, כלומר אחריה. המשנה מזכירה שאורך התרועה שלוש יבבות, אך מהירושלמי משמע שהתרועה היא שלושה קולות קצרים. המילה "טרימוטה" או "טרגמוטה" היא מן היוונית, אולי מן המונח בשירה τρίμετρως (טרימטרוס) שמשמעו מקצב של שלוש. לוי מציע ςτρομηρό (טרומרוס), שמשמעו לרעוד¹¹⁹לוי, מילון, ח"ב עמ' 191. , ושתי האפשרויות מציעות את צלצול התרועה השונה מהתקיעה שהיא קול ישר ושלם.

סוגיית התלמוד הבבלי מסובכת הרבה יותר, ומסקנות חשובות אחדות עולות ממנה (לד ע"א-ע"ב). ראשית נקבע בה שהתרועה היא בין שתי תקיעות; נראה שזהו סדר מגובש ונוקשה קצת יותר מהירושלמי. העיקרון של שש תקיעות ושלוש תרועות נאמר כבר בתוספתא, אך סדרן המדויק נמנה לראשונה בבבלי. כפי שנראה, המשנה בהמשך מזכירה מצב של תקיעה אחר תקיעה. אפשר להסביר שמדובר שם באדם שתקע, הריע ותקע בשנייה. ברם הסבר זה אינו מגוף המשנה, וייתכן שהסדר היה אחר. החידוש הגדול הוא הנהגתו של רבי אבהו בקיסריה שאיננו מכירים אותה מתלמוד ארץ ישראל: "אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה". הבבלי מסביר שרבי אבהו עשה כן מספק, האם תרועה היא שלוש גניחות (תקיעות קצרות) או שלוש יללות (תקיעות קצרות עוד יותר), ולכן קבע לעשות את שתיהן. בעיני התלמוד ההסדר שהציע רבי אבהו בעייתי, שכן יש בו הפסקה בסדר התקיעות. מכאן ניתן להבין כיצד התפתחו התקיעות: כמו במקרים רבים לא הכריעה מסורת ההלכה במחלוקת אלא צירפה את כל הדעות, וכך אנו תוקעים עד היום שלוש פעמים: פעם תקיעה, שברים-תרועה ותקיעה, פעם תקיעה, שברים ותקיעה ופעם תקיעה, תרועה ותקיעה, בסך הכול 30 תקיעות בכל פעם, ובסך הכול 90 קולות. עשרה קולות נוספים נקבעו כדי "לעגל" את סך התקיעות למאה. הכרעה זו אינה בתלמודים, ואף גאוני בבל התנגדו לה. בתשובת רב האי מסופר על מנהגם של השואלים לתקוע כל פעם לא שלושה קולות אלא שלושים¹²⁰אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 68-61. הגאונים מזכירים מנהגים שונים, והנושא ראוי לעיון בפני עצמו. . הגאון מתנגד לכך, ומשמע שבישיבות בבל תקעו רק שלוש תקיעות. בנוסח ארץ ישראל שב"הלכות ארץ-ישראל מן הגניזה" נאמר שתוקעים כל פעם שלוש תקיעות של שלושה קולות: תקיעה, שברים ותרועה¹²¹מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' קנא. . ההחמרה והוספת התקיעות לא באו, אפוא, מתוך חוגי החכמים. נראה שפעלו כאן שתי מגמות: האחת לצאת ידי חובת כל הדעות, אך יותר מכך פעל כאן הרצון להפוך את התקיעות למעמד ציבורי. בימי המשנה והתלמוד היו התקיעות מרכיב שולי בתפילת הציבור, ועיקר התקיעה היה ביחיד, כל אחד בביתו. משהתגבשה התפילה הפכו התקיעות למרכז התפילה, ונעשו ארוכות יותר כדי להגדיל את המעמד הציבורי¹²²להתפתחות התקיעות ראו תבורי, מועדים, עמ' 245-242. . בבבלי מובאים דברי רבי יוחנן שהתקיעות אינן צריכות לבוא כסדרן (לד ע"ב), אך בהווי היום-יום נקבע סדר נוקשה ומורכב שהגיע לבסוף למאה קולות, בזמנים קבועים בתפילה¹²³התפתחות התקיעות בימי הביניים, בקהילות ישראל השונות, מחייבת עדיין בירור. .

המספר המהותי המרכיב את התקיעות הוא שלוש, וכפולותיו מרכיבות את מניין התקיעות השונות. המספר שלוש כמרכיב ליטורגי חוזר בנושאים רבים בראש השנה ובחגים אחרים. כך, למשל, תפילת החג מורכבת משלוש ברכות ראשונות, שלוש אחרונות וברכת חג באמצע; תפילת ראש השנה מורכבת משלוש ברכות בפתיחה, שלוש בסופה ושלוש באמצע. הוא הדין במעמדי ציבור נוספים. עם זאת שלוש אינו המניין המקודש היחיד, ולעתים מופיע גם ארבע כמספר מנחה. בברכת המזון, למשל, שלוש או ארבע ברכות, והוא הדין בתפילות נוספות אחרות.

מספר התקיעות גדל והלך במהלך הדורות, ונגענו בכך בקצרה במבוא. מכל מקום, חכמים לא ראו בעיה בהוספת תקיעות ולא ראו בכך בבחינת "בל תוסיף"¹²⁴ראו הסברו של הרא"ש לדף טז ע"ב. .

תקע בראשונה ומשך בשנייה בשתים – אם תקע, הריע ואת התקיעה השלישית משך כאורך שתי תקיעות, ואין – האות וי"ו מיותרת, ואינה בדפוסים; אין צורך להגיה אותה וייתכן שבאה להדגשה, בידו אלא אחת – תקיעה ארוכה זו היא תקיעה אחת ואינה עולה לו לשתי תקיעות. לפי הסבר זה, המופיע אצל ראשונים, המשנה מניחה שסדר התקיעות הוא תקיעה, תרועה, תקיעה ואחר כך סבב נוסף המתחיל בתקיעה. זהו הסדר המקובל כיום בעקבות התלמוד הבבלי, כמו שביארנו. ברם, כל זה אינו כתוב במשנה. ייתכן לפרש את המשנה שהתוקע רצה לתקוע שתיים או שלוש תקיעות ברציפות, ולכך המשנה מתכוונת כשאינה מזכירה כלל את התרועה. פרשני התלמוד שאלו את עצמם איזו תקיעה בידו, הראשונה או השנייה¹²⁵אוצר הגאונים לדף כו ע"ב (עמ' 44), וראו המאירי למשנתנו, חידושי הרא"ש, מהרי"ץ גיאת, הריטב"א, בעל הון עשיר ועוד. ; לשאלה יש משמעות בסדרי התקיעה המורכבים והמדויקים שנקבעו לאחר תקופת התלמוד. בימי המשנה היו התקיעות פשוטות יותר, ולשאלה איזו תקיעה "נחשבת" יש משמעות פחותה ואיננה עניין למשנה.

משברך ואחר כך נתמנה לו שופר – אדם ש"בירך" כאן הוא מי שהתפלל את התפילה עצמה, כפי שעולה בבירור מהתוספתא, כלומר מי שהתפלל תשע ברכות ולא היה בידו שופר, ואחר כך מצא שופר ורוצה לתקוע בעצמו. כפי שראינו היה מקובל שרבים מהציבור תקעו כל אחד לעצמו בזמן התפילה, ואף ללא קשר אליה.

התוקיע – האות ה"א מיותרת, וצריך להיות תוקע ומריע ותוקיע – פעם אחת, ואחר כך תוקיע ומריע ותוקיע – פעם שנייה. ההכפלה חסרה בסדרת עדי נוסח¹²⁶ההכפלה מופיעה גם ב- ע, קת, ת, מיל, מל, מנ, מפ, מדלק, מז, מרא, מרש, כ, מרג, מפי. והיא מיותרת, וכך שלוש פעמים – הווה אומר האיש תוקע את תשע התקיעות, אך לא כסדרן בתפילה אלא ברצף. כאן כבר מדובר בתרועה בין שתי תקיעות, ואולי זה הרמז הראשון לסדר התקיעות כפי שהוא בידינו כיום.

כשם ששליח הציבור חייב – בתקיעת שופר, כן כל היחיד ויחיד חייב – לתקוע בעצמו, רבן גמליאל אמר ששליח הציבור מוציא את [הרבים] ידי חובתן – ואין היחיד צריך לתקוע בעצמו. בתוספתא רבן גמליאל מוסיף ושואל את חכמים לשיטתם, מדוע בכלל צריך שליח הציבור לתקוע (פ"ב [ד] הי"ח). חכמים עונים שזה כדי להוציא ידי חובת מי שאין לו, או אינו יודע. ניתן להוסיף ולהסביר שתקעו בבית הכנסת כחלק מהמעמד הציבורי, ובמקביל תקע כל אחד לעצמו כאוות נפשו. מצד אחד לא היה התוקע היחיד חייב לתקוע כסדר, כפי שאמרה משנתנו וכפי שמודגש בתוספתא (שם הט"ז), ומצד שני הרבו בתקיעת יחידים וזה היה מרכיב מהותי באווירת החג של ראש השנה. במהלך הוויכוח (תוס', שם הי"ח; בבלי, לד ע"א) חכמים מנסים להוכיח את כללי התקיעה ולגזור אותם מכללי התפילה, שהרי גם בתפילה כל אחד מתפלל ושליח הציבור אומר את התפילה בקול. מניסוחה של הטענה היו כמה ראשונים שפירשו שמדובר בתפילה¹²⁷כך הרמב"ם, המאירי ואחרים. נראה שהראשונים התקשו לתאר לעצמם מציאות של בית כנסת ללא בעל תוקע. ברם, כאמור, בימי המשנה היה מקובל שהיחידים תוקעים. המציאות המאוחרת הקשתה על ראיית המשנה כפשוטה. , וכל הוויכוח אינו על התקיעה אלא על התפילה. ברם, מהתוספתא משמע ללא ספק, כאמור, שמדובר בתקיעת שופר, וכן יוצא מההקשר שמשנתנו מצויה בו.

מן המשנה משמע שהיה בבית הכנסת תוקע, אך במקביל תקעו היחידים לעצמם בתפילה, ואחריה. הבבלי מעיד במפורש שזה היה הנוהג ביבנה (ל ע"א), וכן פורשה המשנה הקודמת.

מאוחר יותר התמסדה התקיעה והתפשט הנוהג שרק אחד תוקע. ברם, עוד הגאונים מזכירים את הנוהג: "הרבה מן הזקנים ומן בעלי הבתים תוקעין בשופר בראש חודש אלול" (אוצר הגאונים לראש השנה, עמ' 32). המדובר בתפילות החול, אך קל להבין שאם בחול כך, קל וחומר בחג עצמו. בתשובה אחרת נאמר: "...אין אנו עושין כן בתורת מנהג ולא שמענו שאבותינו נהגו כך, אלא שיחידים מתעסקים כל אחד ואחד כתאותו... אלא מצוה מן המובחר להתריע אחר סיום התפילה... ואם אין עושין כן אין בכך כלום" (שם, עמ' 50). אם כן, הגאון כבר אינו מכיר את הנוהג של תקיעת יחידים למעשה, אך הוא יודע עליו, והוא ממקמו לאחר התפילה. במהלך הדיון הוא מזכיר את הנוהג ביבנה, וגם מנהג אחר לתקוע אחר התפילה כדי "לערבב את השטן". שינוי המנהג שהיחידים תוקעים השפיע גם על נוסח הברכה. במקורות קדומים הנוסח הוא "לתקוע בשופר", והגאונים התקינו את הנוסח "לשמוע קול שופר" (שם, עמ' 58), נוסח התובע מהמתפללים פעילות פסיבית בלבד.